האקלקטית

הכניסה לביתה של המעצבת ליאורה טרגן, המשמש גם כסטודיו שלה, היא כמו צלילה למעמקיה של תיבת אוצר פנטסטית. החלל בשכונת פלורנטין עמוס פריטים, שאת מקצתם צדה בשוק הפשפשים או בעת שרכבה על אופניה בעיר: אוניית עץ ענקית; דג מוכסף שבימים עברו שימש ודאי רגל לשולחן וכיום מונחים עליו ספרים; מחרוזות אפריקאיות, נוצות אקזוטיות, קונכיות מוזהבות, ושאר פריטים, צבעים, גזירי תמונות. מצבור של חומרים שטרגן עובדת איתם כבר שנים, והם מציתים את דמיונה.

היא מסתכלת, חוקרת, מתעניינת בטכניקות של פעם. "בראש שלי יש ספרייה של חומרים, טכניקות ואובייקטים שיצרתי ואספתי, והם מעוררים בי השראה", היא אומרת. "לאורך השנים גיליתי ולמדתי כל מיני טכניקות שאיתן אני מתפתחת. טכניקה היא כלי להגיע לתוצאה, וגם משמשת השראה לאינסוף פריטים. אני כל הזמן לוקחת רעיונות ישנים שלי ונותנת להם אינטרפרטציה חדשה. יש רעיונות שחלמתי לפני עשר שנים ורק כעת הצלחתי לסיים - בזכות הבנה חדשה, לקוח שהזמין פריט ייחודי, או איש מקצוע שחלק איתי את המומחיות שלו.

"מושכים אותי חומרים, שילובים שלהם, צבעים. אני מחברת, מוסיפה, מוציאה, מחזירה. אני אוהבת שיש הרבה חומרים שאפשר לשחק בהם. אני אוהבת לעבוד עם דברים בסיסיים שמכילים מהות, שאפשר לפרש אותה באינספור דרכים. אני רוצה ליצור מתוך גילוי והתרגשות, ולהעביר את התחושה הזאת למוצרים שלי וללקוחות שלי".

"ללמוד איך הדברים נוצרים"

יש לה דמיון יצירתי ונפש של אמנית. הבגדים והאביזרים שהיא מעצבת הם לדידה אובייקט כשלעצמו, תלויים כתמונה על הקיר, מקשטים את הסטודיו שלה. למשל, שמלה מרהיבה מנוצות, שבידיה נהפכו מקלות משקל לבעלות משקל וערך. וכמו כדי להמחיש עוד יותר את הגלישה הזאת בין התחומים, בין הבית־לבגד־לאובייקט, טרגן שולפת מארון עתיק רשת גדולה שעליה תפרה מאות נוצות מבד, המחוברות לרשת בעיגול פירסינג מוזהב. היא עוטה אותה על גופה וברגע היא נראית דרמטית, הדורה, כאילו היא בדרכה לאופרה בפריז או במילאנו. פנטזיה. למעשה, היא מסבירה, כשהתחילה לעבוד על זה חשבה דווקא שהיצירה תשמש וילון לחלון הגדול המוביל לפטיו קטן ואינטימי.

בצדו האחר של החדר תלויה שמלת כלה בהשראת העולם החרדי, שעיצבה בשנתה השלישית בשנקר. את הלימודים שם סיימה ב־2002, וקולקציית הגמר שלה זכתה אז לתשבחות. היא עשתה סטאז' משולש: אצל ז'אן פול נוט, שהיה אסיסטנט של איב סן לורן, אצל קוואלי, ובמחלקת ההוט קוטור של ז'יבנשי. מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מעצבים ישראלים, אבל בסופו של דבר חזרה להבנה שהיתה ברורה לה כבר לפני שנים: היא אינה רוצה לעבוד על קולקציה חדשה בכל עונה, ומעדיפה לעצב פריטים לפי יכולתה ורצונה, במלאכת יד מוקפדת. "תהליך היצירה הוא המקור לכל הדברים, והבנתי שעליי ללמוד אותו, להשקיע בו ולטפח אותו. התהליך הזה מעולם לא היה כפוף לאילוצים כמו מספר הפריטים, עלויות ודדליין; הוא רציף ומתפתח תמיד. ומשום כך, ההקשר של קולקציה אינו רלבנטי ליצירה עצמה. זו נקודת מבט שנכנסת בהמשך, אחרי שתהליך היצירה מניב פירות".

"הכל יחד הוא המלתחה"

היא קוראת לזה מלתחה. הבגדים העל־זמניים שהיא מעצבת, התכשיטים שהיא יוצרת מחומרים לא שגרתיים, החגורות, הצעיפים - קצת מהכל, והכל יחד הוא המלתחה. אתניות ופאנק, קלאסיות ואנגליה הוויקטוריאנית, אפריקה ומצרים העתיקה, כל אלה משמשים בערבוביה, בדגמים, בפריטים הנוספים כל הזמן.

הארון הפתוח משוק הפשפשים מכיל אוצרות חבויים שנגלים בזה אחר זה. צווארון סרוג קרושה עם קונכיות; כובע קסקט שמשתלשלות ממנו נוצות בד. לצד כל אלה אפשר למצוא שם גם פריטי בייסיק שיקיים ליומיום כמו שמלות חולצה ממשי, שמלות ארוכות שמזמינות ללבוש אותן גם בימים חמים. בשידת מגירות ישנה נגלים, מגירה אחרי מגירה, פריטים יפהפיים. למשל, צעיף קרושה שבתוכו עשרות ריקועי כסף וזהב קטנים: "קודם סורגים במסרגה אחת את הקרושה, ואחר כך מחברים את הריקועים, אחד אחד, בעזרת פלאייר", היא מסבירה. או צמידי קונכיות מוזהבות: "בפריטים ייחודיים, רוב העבודה היא להבין מה את עומדת לעשות, למצוא את הדרך. קחי את הקונכיות: שנים שאני אוספת אותן ומנסה לצפות אותן בזהב. לפני שנה פתרתי את העניין הזה".

בד עתיק בן יותר ממאה שנה שקנתה בשוק הפשפשים, וכרגע מוטמן בעומק הארון, ישמש אותה ביום מן הימים לתפירת שתי חולצות. בתוך כן זכוכית ויקטוריאני שמצאה בשוק בלונדון, על קטיפה אדומה מהוהה, מונחת פיסת קרושה קטנה שלה הוסיפה בד קטיפה ושאר מוטיבים - מחכה ליום שבו טרגן תפתח את הרעיון. במגירה שליד מסתתרות חגורות עם אבזמי וינטג' יפהפיים, ובאחרת שרשרות עם מוטיבים אפריקאיים ושרשרות עם נוצות בצבעוניות מרהיבה. אחרי שפענחה את הדרך להפוך את הנוצות לבעלות ערך, הצליחה טרגן גם להפוך אותן לקולקציה מסחרית בשרשרות אלה.

"מעולם לא תכננתי רווחיות"

אבל אצל טרגן המילה מסחרית אין פירושה פס ייצור. הייצור ההמוני של רשתות האופנה, המתרגמות אופנה מהדרגות הגבוהות לדרגות העממיות בזמן קצרצר, אינו מדבר אליה. "אני לא יכולה לקנות בחנויות האלה. אני מחפשת את השונה, את האמירה הייחודית, לא רק קופי־פייסט. אני מאמינה שאדם צריך להביא את האמירה האישית שלו. אני

מזהה דואליות בין הרצון להיות שייך, להיות כמו כולם, לבין הרצון להיפרד ולהיות ייחודי. הדואליות הזאת משקפת גם את הפרדוקס של יצירה חופשית מחד, ואילוצים של זמן וכסף מאידך".

בניגוד לשנים עברו, היום טרגן מצליחה להתפרנס מעיצוביה. שמה עובר מפה לאוזן ויש לה קהל לקוחות נאמן, מקומי ומחו"ל. "מעולם לא תכננתי רווחיות כשיצרתי משהו", היא אומרת. "אני יוצרת כדרך חיים ולא כדי להתפרנס. היום אני יודעת שזה רעיון רומנטי, אבל אני לא אזנח עיצוב יפה שאני רוצה ליישם כי הוא לא כלכלי. עם זאת, אני מבינה שהצד העסקי של הרווח הוא קריטי, מכיוון שכסף הוא אנרגיה ואני משתמשת בו ליצירה - ואם הוא נגמר לי באמצע, זו בעיה. היום אני מייצרת בעיקר פריטים ייחודיים ואישיים, ובהתאם לכך עובדת עם לקוחות מאוד ספציפיים, בעלי טעם מיוחד, אהבה והערכה לאמנות ולאיכות, ורצון למשמעות".