ביקורת: רמי פורטיס מארח את קוואמי בבארבי ת"א

ב־23:00 עולה לבמה מדריך במכנסי חאקי קצרים, עם קרחת מבהיקה ומשקפיים שחורים. ברוכים הבאים לטיול של רמי פורטיס, בחברה להגנת הטבע של המוזיקה הישראלית. קהל היעד: חובבי רוק בארבעת העשורים האחרונים. דבר המבקר: שנה מצאת אלבומו "החבר אני", פורטיס מעניק הופעת ניצחון למעריצים, עם המון שירים מ"סיפורים מהקופסה" ו"1900?", והוא עדיין הדבר הכי לא צפוי על הבמה.

"לא החלטתי אם אני מוזיקאי או סטנדאפיסט", הוא מתנצל ומורה למתופף יובל שפריר להתחיל בשיר הבא לפני שהפטפטת תשתלט שוב. קשה לו עם המעמד של נכס צאן ברזל. "אני אלטרנטיבי, שזה בכלל בעברית – אלתר נתיב", הוא מסביר, ובין לבין משגר עם גיל סמטנה, אורן אגמון, אייל יונתי, שפריר והבן גיא שרשרת של פגזי רוק - "דבש", "חתול מפלצת", "אמריקה" ו"תלוי על הצלב". לקראת סוף ההופעה, הקשר בין השירים למציאות דוקר בלב, ברצף של "תחנה סופית", "שקיעתה של הזריחה" ו"יפה אך מושחתת", שעוסקים באכזבה מהמדינה.

ובתזמון מושלם עולה לבמה קוואמי, "האקטיביסט" כפי שמכנה אותו פורטיס, כדי לבצע יחד את "תסחטי אותי" ולדבר על ישראל שרוח המקרתיזם מרחפת מעליה. ברגעים האלה ההופעה מקבלת משמעות פוליטית. הביצוע המשותף של "נעליים" נטען במשמעות מחאתית, ונותן לערב כולו טון של אמירה חדה. כמו שב־1978 חשבו שהוא מסוכן לנוער, גם 34 שנה אחרי פורטיס לא מהסס לנעוץ אצבע בעין של השלטון. ואז, בהדרן, הוא מפתיע ושר בא־קפלה זועקת את "חורשת האקליפטוס", כמו מזכיר באיזו ארץ רצינו להיות.

שורה תחתונה: שלא ייגמר לעולם.

רמי פורטיס על הבמה. משמעות פוליטית ומחאתית לשירים | צילום: שאול גולן