הרגע האחרון הוא הרגע הטוב ביותר

"אני רוצה להתחיל את השיחה הזאת באמירה פרובוקטיבית", אומר לי פרופ' פרנק פורטנוי מיד בתחילת שיחתנו. החיפזון הזה נראה מעט אירוני, נוכח העובדה שפורטנוי פרסם באחרונה את ספרו השלישי "המתן: האמנות והמדע של ההשתהות", שבו הוא קורא לקבלת החלטות מתונה ואטית, אבל אני מניח לכך. "אני מאמין שהמשבר הכלכלי של 2008 קשור באופן ישיר, לפחות בחלקו, לספר 'בלינק' של מלקולם גלדוול", מצהיר פורטנוי.

ברגע הראשון זה נשמע כמעט מגוחך, אבל לפורטנוי, מומחה בינלאומי בסוגיות של רגולציה ומרצה למשפטים ולמימון באוניברסיטת סן דייגו, יש תיאוריה משכנעת מאוד בעניין. "ב־2005, כש'בלינק' יצא, היתה סביבו היסטריה חסרת תקדים. כולם דיברו על התובנות המדהימות שהוא מציע לגבי האינטואיציה האנושית. המסקנה של רבים מקוראי הספר היתה ששתי שניות מספיקות בשביל לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בכל דבר, והדבר הזה הציף את עולם העסקים, ובמיוחד את וול סטריט.

"זה, כמובן, ממש לא מה שגלדוול כתב - כל השליש האחרון של הספר עסק בחסרונות ובסכנות של שיפוט מהיר ושל הסתמכות על אינטואיציה בלבד. אבל כנראה אף אחד לא טרח לקרוא עד לשם".

איך זה קשור למשבר?

"באותן שנים הייתי באמצע מחקר שעסק בקבלת החלטות בחברות פיננסיות גדולות. כיוון שהגעתי תחת כובע אקדמי, כפרופסור למשפטים, זכיתי בגישה יוצאת דופן לכמה מהמנהלים הכי בכירים בתעשייה של אותה תקופה.

"אחד המנהלים הללו עבד בליהמן ברדרס, וסיפר לי בהתלהבות על כך שהבוס שלו, ג'וזף גרגורי, אז נשיא ליהמן ברדרס, פשוט השתגע על 'בלינק'. הוא לא הפסיק לדבר עליו. הוא קנה מאות ספרים לכל העובדים בחברה ולכל הלקוחות שלה, ובכל הזדמנות השתמש בדוגמאות מתוך הספר כדי לעודד את העובדים להגיב עם הבטן בכל מה שקשור למסחר.

"גרגורי אפילו ארגן בעצמו סדנת קבלת החלטות לכל המנהלים בחברה: הוא לקח את כולם לפלאס הוטל בניו יורק, והביא לשם כמה מטובי החוקרים בתחום. ההרצאה המרכזית היתה של מלקולם גלדוול. ממה שהבנתי משיחות עם אנשים שנכחו שם, גלדוול דיבר באריכות על היתרונות וגם על החסרונות של החלטות בזק, אבל מי שהיה שם שמע מה שהוא רצה לשמוע, וכולם חזרו למשרד עם תובנה אחת ברורה: מעכשיו עובדים מהר ומהבטן".

וזה מה שהוביל למשבר? אתה לא חושב שאתה מוציא אותם בזול?

"לדעתי זו חתיכה חשובה בפאזל. רצפת המסחר בליהמן ברדרס, כמו גם בתאגידים פיננסיים אחרים, היתה מוצפת בעותקים של 'בלינק'; אין בכלל ספק שהיתה לרעיון הזה השפעה על הדרך שבה התקבלו החלטות. הבכירים שדיברתי איתם תיארו כמה שנים אינטנסיביות של תנועה מהירה עם מינימום חשיבה מעמיקה. זה הדביק את כולם.

"רצפת המסחר בליהמן ברדרס, כמו גם בתאגידים פיננסיים אחרים, היתה מוצפת בעותקים של 'בלינק'. הספר הזה טיפח במוסדות הפיננסיים באמריקה אג'נדה של חשיבה לטווח קצר והתעלמות מוחלטת מהטווח הארוך" | צילום: איי אף פי

"אני חושב ששם נמצאים היסודות למשבר. היתה שם ממש אג'נדה של חשיבה לטווח קצר ושל התעלמות מוחלטת מהטווח הארוך. 'אם המודלים אומרים שהסיכון נמוך, אז הסיכון נמוך, הלאה'. אנשים חכמים ורציניים לא טרחו לשבת כמה שעות - כל מה שהיה דרוש בחלק מהמקרים - בשביל לבדוק את הכלים שהם מתעסקים איתם. המעטים שכן עשו את זה לקחו צעד אחורה ועשו שורט על השוק. אלו החבר'ה שעשו הון מהמשבר".

אם יש לך רק שניות להגיב, עדיף שלא תגיב

לפורטנוי יש רקע עשיר מאוד בחקר מפלצות הפיננסים האמריקאיות: אחרי שהשלים תואר ראשון במתמטיקה הוא שימש כבנקאי השקעות, ואחר כך פעל כעורך דין תאגידי. "אני עוקב באדיקות אחרי התרבות ברצפות המסחר, מבפנים ומבחוץ, כבר יותר מ־20 שנה. הפעם הראשונה שנתקלתי בשוק ההון היתה כשהייתי סטודנט: אני זוכר שראיתי את הסרט 'וול סטריט' והרגשתי שזה המקום שאני צריך להיות בו, ששם קורים הדברים האמיתיים. הפכתי למומחה בנגזרים פיננסיים בקרדיט סוויס, ואחר כך עבדתי במורגן סטנלי - חוויה שגם כתבתי עליה ספר. כבר אז המשכורות היו מטורפות ותאוות הבצע עמוקה, אבל אין מה להשוות לרוח שנשבה החל מ־2005".

בספר החדש שלך אתה מציע גישה הפוכה וקיצונית לא פחות מזו של גלדוול בנוגע לקבלת החלטות. אתה אומר, "קבלו את ההחלטות הכי לאט שאפשר".

"עד לאחרונה חוקרים בתחום עסקו בעיקר באיך ולמה אנחנו מקבלים החלטות גרועות, ולא נגעו בשאלה מתי. אני חושב שזו ה־שאלה. השהיה של החלטה יכולה לבדה להפוך החלטה גרועה להחלטה טובה. לפעמים גם להפך.

"מה שניסיתי לעשות בספר זה לקחת את כל המחקר העדכני על קבלת החלטות, ולנסות לבחון אותן דרך פריזמה של תזמון - כלומר, כמה זמן אני צריך להקדיש לכל סוג של החלטה כדי לקבל תוצאה אופטימלית".

"לפעמים דחיינות היא הדבר הנכון. לאורך ההיסטוריה היכולת לדחות קבלת החלטות קשות נחשבה למעלה שמייצגת חוכמה. רק בעשורים האחרונים היא הפכה לגנאי. הגיע הזמן להחזיר לה את הכבוד הראוי" | צילום: בלומברג

אתה מודה בספר שלך שאתה דחיין כרוני.

"כן, ואני גאה בזה. אחת המטרות של הספר היא לגרום לאנשים שמרגישים אשמה על כך שהם דחיינים להבין שבחלק גדול מהמקרים הם עושים את הדבר הנכון. לאורך ההיסטוריה היכולת לדחות קבלת החלטות קשות נחשבה למעלה שמייצגת ניסיון וחוכמה. רק בעשורים האחרונים דחיינות הפכה לגנאי. הגיע הזמן להחזיר לה את הכבוד הראוי לה".

אבל הגישה שמתבססת בשנים האחרונות היא הפוכה: מהירות התגובה הופכת לדבר החשוב ביותר. ציוץ בטוויטר או סטטוס בפייסבוק מתיישנים בתוך דקות.

"הטענה שלי היא שאם יש לך רק כמה שניות או דקות להגיב, עדיף שלא תגיב בכלל. אני לא טוען שזה פשוט; מופעל עלינו היום לחץ גדול להאיץ את הקצב. זה התחיל בגל ספרי הניהול והשיפור האישי, והקצה של זה היום הוא הרשתות החברתיות. עכשיו המהירות הזאת זולגת לכל דבר שאנחנו עושים. פעם זמן תגובה סביר לאימייל היה יום. היום מצפים ממך לענות בתוך כמה דקות - שזה אומר הדבר הראשון שעובר לך בראש. אני חושש שזה מתכון די גרוע לנהל דברים.

"בני אדם צריכים זמן בשביל לשקול דברים. פרופ' דניאל כהנמן מדבר על כך בהרחבה בספרו 'לחשוב, מהר ולאט'. כשאתה מחליט מהר אתה נותן למערכת הלא־מודעת שלך לקבל את ההחלטות. והמערכת הזאת בעייתית מאוד: היא לא חושבת הרבה קדימה, היא פחות מוסרית ומחושבת, והיא רגישה להטיות וללהט הרגש שאתה נמצא בו. ככל שהלחץ גדול יותר, המערכת הזאת מפיקה החלטות גרועות יותר".

אבל לפעמים אתה באמת חייב להחליט מיד.

"אם יורים עליך או אם מכונית מתקרבת מהר, לך על האינסטינקט. כל מה שלא מסכן את החיים שלך שווה שתעכב אותו לרגע האחרון האפשרי. אם יש לי 365 ימים לקבל החלטה, אני אקבל אותה ביום האחרון, ואם אפשר, אחכה ממש עד השעה האחרונה של הדדליין. כל דקה שאתה מרוויח משפרת את ההחלטה שלך, משום שיש לך יותר מידע עדכני ורלבנטי, ויותר זמן להעביר את המידע הזה עיבוד מסודר.

"מובן שכדי שזה יעבוד, אתה צריך לקבוע מתי הרגע האחרון שלך לקבל כל החלטה. זו האמנות שאני מדבר עליה בכותרת של הספר שלי. אם אתה קונה טלוויזיה, השאלה החשובה היא מה טווח הזמן המקסימלי שבו אתה רוצה שהטלוויזיה הזאת תגיע לבית שלך. אם יש לך שלושה שבועות, תכריז על הדדליין הזה ותעשה את התחקיר שלך עד הרגע האחרון. אם אתה עושה כתבה, אתה צריך לשאול מה הדדליין שלך, וכמה זמן באמת ייקח לך לכתוב אותה.

"רוב האנשים לא טורחים לשאול את עצמם את השאלות האלה ברצינות, ולכן לא מתכננים את הזמן שלהם. ברגע שאתה מביא בחשבון את הזמנים, אתה מתחיל לעבוד מהר עכשיו, בשביל לעבוד לאט עד הרגע האחרון".

הרבה פעמים המשבר מנהל את עצמו

"הכלל הזה נכון לכל החלטה", הוא ממשיך, "כשאתה יוצא לדייט ראשון, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להחליט מיד אם זה מתאים לך או לא. תכריח את עצמך לבלות שעה שלמה עם אותו בן אדם. תן למנגנונים המוצלחים באמת של המוח שלך זמן לעשות את שלהם".

מצד שני, לעכב החלטות יכול להיות עניין מייסר.

"נכון, אבל בדרך אתה מרוויח הרבה. אתה יכול לשאול מפקדים בכירים או מנהלים של חברות גדולות איך הם מתמודדים עם משברים גדולים. ראיינתי יותר ממאה מנהלים בכירים על הנושא. הטובים שבהם לא ממהרים לשום מקום. זה יכול להוציא את הכפופים שלהם מדעתם.

"אחת הסיבות לכך היא שבעיות לפעמים נעלמות מעצמן. כשמישהו נכנס אליי לחדר בסערה ואומר לי שיש משבר שדורש טיפול בהול, אני אומר לו 'בסדר, לך ותחזור עוד שבוע'. אולי זה נראה עכשיו כמו משבר, אבל זה לא אומר שזה ייראה ככה עוד שעתיים, בטח לא עוד חודש. אבל בשביל להבין את זה אתה חייב להתקרר ולעצור רגע.

"דוגמה אחרת: אני מביט על הכלב שלי, הוא מסתכל עליי עכשיו, ואם מישהו יתקרב עכשיו לדלת של הבית הוא ירוץ לשם ויתחיל ישר לנבוח. גם אני יכול לעשות את אותו הדבר, אבל אני יכול גם להסתכל עוד כמה דקות לעתיד ולשאול את עצמי - האם מי שמגיע לחדר המדרגות בכלל מגיע אליי? העוד כמה שניות האלה חוסכות לי התרוצצות מיותרת. זה אחד הכלים הכי משמעותיים שניסיון חיים נותן לך.

"אני נדהם לפעמים לגלות כמה כסף כל מיני מומחים לניהול משברים לוקחים בשביל לומר למנהלים, 'עצרו, עכשיו יושבים בשקט ולא עושים כלום כמה חודשים'".

יש טכניקה שאתה עושה בה שימוש כדי לעכב החלטות?

"מי שעזר לי בזה הוא מורה מאוד מוכר למשחק בשם וולטר קלארק. הוא הסביר פעם שהשחקנים הטובים ביותר הם אלו שלא נכנסים לפאניקה. כששחקנים נכנסים ללחץ הם מיד מאיצים את הקצב, וישר מאבדים את האמינות שלהם. בכל פעם שאני מקבל תחושה של דחיפות אני מזכיר את זה לעצמי. בלי פאניקה".