הנבחרת איבדה את ישראל

אמש, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, לא ראיתי משחק רשמי של נבחרת ישראל. כבר בדקות כשהגעתי לחתונה מישהו דילג לקראתי והודיע שישראל בפיגור. אחרי דרינק וחצי היה כבר 2-0 ומישהו אחר סיפר עלי ל כך בהתלהבות. גם על השלישי הודיעו לי באווירה חגיגית – אחרי כמה מנות מתאבנים קטנות ועוד כמה דרינקים. על הרביעי כבר הודיעו לכולם בתור לסטייק ותפוחי אדמה. רבים בתור צהלו למשמע התוצאה.

זו לא היתה חתונה של רוסים או עולים חדשים מרוסיה. זו גם לא היתה חתונה של אנרכיסטים שמאלנים, עוכרי ישראל רחמנא לצלן. לא, לא. בחתונה היו בעיקר בוגרי תנועות הצופים ובני עקיבא, אנשי צבא, אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל – "מלח הארץ". חתך אוכלוסייה איכותי כמו שאומרים במשרדי הפרסום. עכשיו, זה לא שהחבר'ה האלה לא פטריוטים. כולם עשו שירות צבאי מלא, חלק חזרו לא מזמן ממילואים, כולם דיברו על נועם גרשוני בגאווה אדירה.

בחתונה הזו, שלפני חמש שנים לא היה סיכוי שהיא היתה מתקיימת ביום של משחק נבחרת ישראל, הבנתי שאנשים פשוט שונאים את נבחרת ישראל בכדורגל. למה? אולי בגלל שהיא הפכה כבר ממזמן ל"נבחרת לוזון".

 

לא ראיתי אמש את המשחק ולכן לא אכתוב עליו. אני מתאר לעצמי שהבעיות המקצועיות נובעות מאותן הצרות האינהרנטיות של נבחרת ישראל – מחסור בסגנון משחק, קשר כמעט לא קיים בין הנבחרות הצעירות לנבחרת הבוגרת והתבססות על שמות במקום בניית קבוצה. אבל שוב, לא ראיתי את המשחק - אז אני לא יכול לכתוב עליו משהו.

אבל כן ראיתי את תגובות האנשים על ההפסד של הנבחרת והננקודה היא שהנבחרת הישראלית מעולם לא היתה כל כך שנואה בארצה שלה. והיא שנואה בגלל ההזדהות המוחלטת שלה עם עסקנים ולא ספורטאים. היא שנואה בגלל שההתאחדות לכדורגל הפכה אותה לשנואה.

בהתאחדות לכדורגל מודעים לכך שהתדמית שלהם ושל הבוס שלהם בשפל חסר תקדים – אבל האם הם עושים שם שינוי רציני כדי לטפל בנושא? לא. כי טיפול רציני ועמוק מתחיל בניקיון יסודי של מסדרונות ההתאחדות. של זריקת האנשים שכשלו פעם אחר פעם כמנהלי ההתאחדות לכדורגל.

סתם דוגמה: בהתאחדות לכדורגל קוראים לכדורגל זול ועממי. בעבר אף דיברו על כך שכל כרטיס למשחק ליגה צריך להימכר ב-50 שקל בלבד. אבל במקום להוות דוגמה בנושא ולמכור את כל הכרטיסים למשחק ב-40 שקל כ"א או אפילו בפחות – נתנו שם מחיר של 70 שקל לכרטיס ליציעים המזרחיים ומחיר של 100 שקל ליציעים הטובים יותר. לא כולל עמלה לסוכנות הכרטיסים.

נוער, סטודנטים וחיילים קיבלו כרטיסים במחיר של 35 שקל אבל לא ברור כמה כרטיסים היו זמינים עבורם.

הכרטיסים היו במחירים האלה בגלל שההתאחדות צריכה עכשיו כסף אבל גם בגלל שאף אחד שם לא חשב שצריך לחשוב אחרת – להוריד את המחירים לרצפה, למשל. נבחרת ב-10 שקל היתה יכולה להיות יוזמה מבורכת – במיוחד לאור מצבה התדמיתי שלה, מצב שבהתאחדות מודיעים אליו.

זה לא רק מחירים. אלו גם מחוות שההתאחדות לכדורגל לא עושה. לואיס פרננדז, למשל, הציע שכל האימונים של הנבחרת יתנהלו כל פעם בעיר אחרת. כדי לקרב את הנבחרת לפריפריה. "הנבחרת שייכת לעם, היא צריכה להיות עבור העם", אמר. המלצתו נפלה על אוזניים ערלות.

אלברט איינשטיין אמר ש"אי אפשר לפתור את הבעיות שלנו עם אותה דרך המחשבה שייצרה אותן". זה מצחיק, כי ההתאחדות לכדורגל כל הזמן מנסה לפתור את הבעיות שלה עם בדיוק אותה מחשבה שייצרה אותן. טוב,

אף אחד שם לא איינשטיין.