אל תחליטו לבד

1. שינויים גדולים לא עושים לבד. אתם יכולים להצליח בדיאטה, להפסיק לעשן או להתחיל לעשות כושר לבד, אבל הסיכויים שלכם טובים בהרבה אם תעשו זאת עם חברים. הראשונה שהוכיחה זאת בתנאי מעבדה היתה פרופ' רנה ווינג (Rene Wing) מאוניברסיטת בראון. ווינג הזמינה קבוצה גדולה של אנשים שסבלו ממשקל יתר לסדנת הרזיה סטנדרטית. חברי קבוצה אחת של משתתפים הגיעו בגפם. הקבוצה השנייה כללה קבוצות קטנות של עד שלושה חברים או קרובים. בתוך כמה חודשים כבר ניכרו ההבדלים בין שתי הקבוצות: 95% מקבוצת "החברים" הקפידו להגיע לכל מפגש בתוכנית, לעומת 75% מקבוצת "הבודדים". אבל האפקט המשמעותי היה בשורה התחתונה: ה"מרזים יחד" הצליחו לרזות יותר. 66% מהם גם שמרו על משקלם אחרי עשרה חודשים, לעומת 24% מאלו שהגיעו לבדם למפגשים.

2. לחברים יש השפעה גדולה גם על עניינים אישיים. ההוגה החברתי אריק הופר, שהיה גם סוור בנמל, תיאר זאת היטב: "כשאנשים חופשיים לנהוג כרצונם, הם בדרך כלל מחקים זה את זה". פרופ' בריאן ונסינק מאוניברסיטת קורנל הוכיח את זה בסדרת מחקרים: הוא מצא, למשל, שאנשים שהושבו ליד אנשים שאכלו בגרגרנות, אכלו יותר מאלו שישבו ליד אנשים שאכלו "רגיל". ההשפעה הזאת זכתה לכינוי "אכילה בהיסח הדעת": הנטייה האוטומטית לחקות הרגלי אכילה של אנשים אחרים בלי להתכוון לכך. כשמדובר באכילה חברתית, כמו קבוצת חברים שאוכלים יחד במסעדה, האפקט משמעותי אף יותר. מחקרים מראים שלראשון שמזמין מנה במסעדה יש השפעה רבה על ההזמנות של השאר. אם הוא מזמין מנה ראשונה, הסיכוי שכולם יזמינו מנה ראשונה מזנק, וכך גם לגבי הקינוח וסוג המנה העיקרית. הממצאים האלה מסבירים חלק מהתעלומה של הצלחת הדיאטות החברתיות: כשכל החברים שלך בדיאטה, הנטייה לחיקוי עוזרת לכולכם.

3. התנהגות של חברים היא עניין מידבק. האם השמנה והרזיה "מידבקות" כפי שמחלות מסוימות עושות? זה בדיוק מה שפרופ' ניקולס א' כריסטאקיס ואנוכי בדקנו בעשור החולף. זו היתה משימה לא פשוטה: היינו צריכים למצוא מאגר נתונים שיכלול מידע מדויק על אלפי אנשים ועל מבנה הקשרים ביניהם, כולל את מי הם מכירים ואת מי מכירים אלה שהם מכירים, וגם לדעת את משקלם וגובהם של כל המעורבים לאורך זמן. למזלנו, מצאנו מסד נתונים בדיוק כזה: מחקר פרמינגהם, שהתקיים ברציפות ומאז 1948 בפרמינגהם, מסצ'וסטס. המטרה המקורית של המחקר היתה למצוא את הגורמים לבעיות לב, ובכך הוא הצליח מאוד. למזלנו, גילינו שהחוקרים ניהלו גם רישומים דקדקניים שכללו מידע מדויק על החברים, הקרובים, השכנים והקולגות של כל אחד מהמשתתפים, כדי שהצוות יוכל להגיע אל הנבדקים פעם בכמה שנים ולהזכיר להם לחזור להיבדק. וכיוון שמדובר היה בקהילה סגורה, רבים מהשכנים והחברים השתתפו במחקר בעצמם. כך יכולנו להשתמש ברישומים כדי לשחזר את הרשתות החברתיות של כל המעורבים. בסופו של דבר מיפינו יותר מ־50 אלף קשרים בין 5,124 אנשים, והפקנו המחשה ויזואלית למה שקרה למשקל החברים ברשת הזאת לאורך עשרות שנים. ציפינו לדפוסים אקראיים - שהרי משקל קשור מאוד לדיאטה, מצבי רוח ועשרות גורמים אחרים - אבל קיבלנו סדירות מפתיעה: הנתונים הראו שהשמנה אצל חבר ברשת גרמה להשמנה אצל חבריו, ואלו גרמו להשמנה אצל חבריהם. אלו לא היו סטיות סטטיסטיות קלות: אם אחד המשתתפים סבל ממשקל יתר, הסיכוי של חבר טוב שלו לעלות במשקל הוכפל פי שלושה. מצד שני, אם מישהו רזה מאוד, חברים אחרים רזו בעקבותיו וגרמו לגל של הרזיה, שהלך ודעך מהקרבה החברית השלישית ואילך. התופעה הזאת זוהתה על ידי שלושה צוותי מחקר אחרים שבדקו זאת באוכלוסיות אחרות.

4. וזה פועל גם בנוגע להרגלים אישיים אחרים. נתוני המחקר הראו שקבוצות שלמות של מעשנים, לדוגמה, חלקם אינם מכירים כלל זה את זה, הפסיקו לעשן יחד באותו זמן. זה כאילו שגל של התנגדות לעישון התפשט באוכלוסייה בשנים מסוימות, ואז דעך, וחזר שוב. וכך גם בנוגע לצריכת האלכוהול. כשנשים מסוימות ברשת החברתית של פרמינגהם החלו לשתות, החברים שלהן החלו לשתות, ואז גם החברים שלהם. למרות הרצון החופשי לכאורה של כל המעורבים, הם התנהגו בתיאום מפתיע. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שמעשנים, לפחות רבים מהם, יכולים להפסיק לעשן בערך כמו שציפור יכולה למנוע מהלהקה לעוף לכיוון מסוים. ההחלטות על הפסקת העישון, מלמדת הסטטיסטיקה, לא באמת מתקבלות על ידי פרטים. הן משקפות בחירות של קבוצות אנשים הקשורים זה לזה.

5. לכן, כדי להחליט ולהצליח לעמוד בהחלטה, לא כדאי לצאת לבד לדרך. ראשית, משום שחלק גדול מההחלטות כלל אינו שלנו. אם כמה מחבריי הטובים ישמינו, כנראה לא אגיד לעצמי "מותר לי גם". אבל הסטנדרטים שלי לגבי משקל נורמטיבי ישתנו. בלי לקבל כל החלטה מודעת בעניין, יש סיכוי גבוה שארשה לעצמי לאכול יותר. וזה גם רלבנטי לדברים חשובים יותר ממשקל, כמו כמה לחסוך לעתיד, מתי להתחתן, מתי להביא ילדים או לקנות בית. אתה יכול להרהר על כך שנים ולהתחבט לכאן ולכאן, אבל כשכל החברים הקרובים שלך עושים את זה, אתה מפסיק לחשוב. ההחלטה התקבלה. השיעור השני הוא שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו באמצעות השפעה על החברים שלנו. אם אתה רוצה לאמץ הרגל חדש או להרוג הרגל ישן, הדרך הכי טובה לגרום לזה לקרות היא ראשית לשכנע את החברים שלך להיכנס לעניין. אפשר להתחיל את זה בפייסבוק, בטוויטר, או באחד משירותי הרשת שנועדו ממש לזה, כמו stickk.com. ואפשר גם פשוט להגיד לחבר הכי טוב שלך שאתם מתחילים החל ממחר לרוץ ביחד. אולי אפילו תטעה לחשוב שזה היה בכלל רעיון שלך.

פרופ' ג'יימס פאולר הוא מומחה לגנטיקה רפואית באוניברסיטת קליפורניה, חוקר של רשתות חברתיות לא מקוונות, וממחברי הספר "מחוברים: כיצד פועלים קשרים בין בני אדם ואיך הם מעצבים את חיינו"

 

הביא לדפוס: אורן הוברמן