חקר ביצועים: השבוע של אלשטיין, מרקל וברברי
אדוארדו אלשטיין שוקל להשקיע בישראל, הסיוע לגוש היורו עבר עוד משוכה בגרמניה, אזהרת רווח לרשת היוקרה ברברי ואפל השיקה את הדור הבא
זהב אוצר של מתנה
לפעמים הברקה מגיעה מכיוונים מפתיעים. הפעם מהחברה הישראלית למדליות ולמטבעות, שהחלה להנפיק ולמכור לציבור מטילי זהב במשקל של גרם עד 15.5 גרם (חצי אונקיה). מחיר המטילים צמוד לשער הזהב היומי, לפי מחיר הסגירה בבורסת המתכות של לונדון (נכון לכתיבת שורות אלה, גרם זהב עולה כ־490 שקל). בחברה למדליות מציעים להעניק את מטיל הזהב כמתנה לאנשים קרובים, מעין נכס שיכול לעבור במשפחה ושיש לו פוטנציאל אספני. אבל נדמה שנכון יותר לתאר אותו כאוצר, כמו בימי המערב הפרוע. בפורענות הכלכלית הנוכחית, לתת או לקבל מטיל זהב זה רעיון גדול: ערכו בדרך כלל עולה כשהדולר נחלש והכלכלה מקרטעת, אפשר לצבור ולממש אותו, להעביר לאחרים בלי מס, או להבטיח את עתידו של הבר מצווה בלי לשלם עמלות לבנק. הרי גם היום אנחנו חיים במערב פרוע.
קרן צוריאל־הררי
אלשטיין בפילנתרופיה החדשה
אדוארדו אלשטיין, דניאל עמר, יריב אלבז ואלכסנדר גרנובסקי הם יהודים חמים, שבאחרונה השקיעו או שקלו להשקיע בחברות ישראליות. ואיך לומר - לאו דווקא בחברות עם מודל עסקי מנצח. אלה הפילנתרופים החדשים של ישראל. אנחנו כבר לא זקוקים לתרומות, התקדמנו לשלב "הצל את הטייקון". מסתמן שהתרומה הטובה ביותר למשק כעת היא הזרמת מזומנים לעסקים קורסים, מאי.די.בי עד ערוץ 10. גרנובסקי, שחילץ את צביקה בארינבוים, אפילו לא הסתיר את המניע האמיתי שלו: "הרבי מלובביץ' אמר שההשקעה הטובה ביותר היא בישראל". סימן השאלה הגדול שמרחף מעל הכלכלה הישראלית של השנים הקרובות הוא אם גם גופים שמונעים רק משיקולים עסקיים קרים ימצאו סיבה להשקיע כאן, או שנמשיך להזדקק לנדבה החדשה הזאת.
סופי שולמן
אלטשולר שחם בנבחרת תענוג מפוקפק
"לחדש. לשנות. להצליח.", מיתג בית ההשקעות אלטשולר שחם את עצמו. בשנים האחרונות הוא ניסה להכניס את הרוח הזאת גם לספורט הישראלי, ופרס חסות על קבוצות רעננות, צעירות וחצופות שיושבות במשבצת האנדרדוג, ובהן הפועל גלבוע/גליל והפועל קטמון ירושלים. עכשיו בית ההשקעות הודיע שהוא עובר לליגה של הגדולים ותומך בנבחרת ישראל בכדורגל. הוא אפילו משקיע 800 אלף דולר - יותר מכל החסויות שהעניק לכל הקבוצות עד כה - בשביל התענוג המפוקפק של להיות מזוהה עם הנבחרת ועם ההתאחדות לכדורגל, שני גופים שלא מחדשים דבר, לא משנים כלום ולא מצליחים אף פעם (אלא אם כן ההישרדות של העסקנים על כיסאם מוגדרת כהצלחה). אפשר לקוות שהחסות הזאת לא תפגע בחסויות האחרות של אלטשולר שחם לקבוצות שבאמת רוצות לשנות משהו, ולפעמים אפילו מצליחות.
אוריאל דסקל
ברברי איבדה את הקסם
חברת היוקרה הבריטית ברברי פרסמה בשבוע שעבר אזהרת רווח, בעקבות היחלשות המכירות באסיה ובמיוחד בסין, והמניה שלה צנחה. איתה צללו גם שאר מניות היוקרה, ובהן LVMH ו־PPR, בעלת גוצ'י, אבל מצבן של המתחרות האלה עדיין טוב משל ברברי. אנליסטים של שוק היוקרה מסבירים כי קסמו של המותג, שהתפרסם בעיקר בזכות מעילי הגשם עם הבטנה המשובצת, כבר עובד פחות על הסינים, שמעדיפים שהמותג שלהם יכריז על עצמו בלוגו ענק על הבגד. בניסיון לא לאבד את השוק הצומח הזה, ברברי מתכננת למכור באסיה בגדים בצבעים לוהטים יותר ומחירים ידידותיים יותר. אולי האסטרטגיה הזאת תעבוד, אבל בלי מחירים שערורייתיים וצבע בז', ברברי כבר לא תהיה ברברי.
תמר טוניק
אייפון 5 שכח מהמהפכה
בראשית היה האייפון. המקורי, זה שחולל מהפכה אמיתית בשוק הטלפונים הניידים. אחריו הגיעה חנות האפליקציות, ששינתה גם היא את התחום. מאז אנחנו עדים לעוד ועוד שדרוגים, אבל לא למהפכות. זה לא רק האייפון - בחודשים האחרונים חשפו גם סמסונג, נוקיה ומוטורולה מכשירי דגל, אבל בסוף כל אירוע השקה פומפוזי נשארו בעיקר סימני שאלה. נכון, המסך גדול יותר, המעבד מהיר יותר, יש תכונה חדשה או שתיים. אבל הכל צפוי ומתבקש, לא מפתיע, בטח שלא חדשני. שום "קילר פיצ'ר" שמצדיק את השדרוג לדור החדש. אפילו סירי, שנראתה כמו מהפכה מדהימה לפני שנה, מסתמנת כשירות שלא מצדיק את הרעש. התרגלנו למהפכות תכופות, אבל זה הזמן להודות: קפיצות גדולות מתרחשות רק אחת לתקופה, אפשר להרגיע את הרעב שמחפש אותן כמה פעמים בשנה.
איתי שמושקוביץ
לבנון מחמיצה את העיקר
אסתר לבנון בלחץ. המחזורים בבורסה מצטמצמים, שר האוצר מודאג, והמנכ"לית נדרשת לפתרון. וכך נהגה הרעיון להאריך את המסחר בשעה, שתאפשר חפיפה עם המסחר בניו יורק. אבל זה לא מה שימשוך לבורסה משקיעים זרים. הנוחות חשובה, אבל האיכות חשובה יותר. וכאן אנחנו בבעיה. הזרים מתעניינים כאן בעיקר במניות כיל, הבנקים וחברות התקשורת; בטבע ובהייטק הם הרי יכולים להשקיע בוול סטריט. כיל עדיין מעניינת, אבל מניות התקשורת נפלו בעקבות הרגולציה, ומגזר הבנקאות מוקצה בעולם כולו. מה נשאר? חברות אחזקה ממונפות עד אימה וחברות נדל"ן חסרות ערך מוסף? לא משהו שיביא כסף זר, גם אם יאריכו את המסחר בשעתיים. במקום להזיז את השעון בשעה, לבנון צריכה ליזום תקנות שישפרו את הסחורה.
עומרי כהן
נתניהו צריך, אבל אחרת
לאחר פיגועי 11/9 החליט נשיא ארצות הברית ג'ורג בוש לאחד את סוכנויות הביטחון, ועל הדרך לבצע רפורמה בשירות הציבורי - לבטל את הקביעות, להצמיד את התגמול לביצועים ולאפשר להנהלות גמישות גדולה. הממשל היה משוכנע שהציבור סולד כמוהו מהמגזר הציבורי, ולכן פנה לפרק אותו בלי לבסס שיתוף פעולה עם אנשי השירות ולבנות מהלך חוצה מפלגות. כך קרה שהרפורמה נצבעה בצבעים של כוחנות רפובליקנית, ולא עברה. עכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו נופל לאותו בור, כשהוא מבקש לפרק את המגזר הציבורי. בתזמון שבין גזירות לבחירות, מהלך כזה יכול לכל היותר להיראות כמו עמדת פתיחה קשוחה מול ההסתדרות, ולהסתכם במקרה הטוב בוויתור על דמי ההבראה או יום חופשה, כחלק מהתגייסות העובדים לטובת הבור בתקציב. רפורמה במגזר הציבורי הישראלי היא יוזמה ראויה מכדי להפקיר אותה למוטיבציה פוליטית ולהשתמש בה כקלף מיקוח.
נעמה סיקולר
מרקל ההפך מאופטימיות
בית המשפט החוקתי של גרמניה אישר להקים את מנגנון הסיוע הקבוע של גוש היורו, ולכאורה סלל את הדרך לכך שהמדינה המובילה באירופה תירתם לשמירה על הגוש. אבל הבשורה הזאת מפיחה אופטימיות רק בקרב מי שיש לו זיכרון של דג זהב. הרי מה יקרה אם יהיה צורך בעוד חילוץ ועוד סיוע? למה שהקנצלרית אנגלה מרקל לא תעשה את מה שעשתה עד כה, תגיד "לא" ואז תעשה "כן", או להפך? ומאיפה הביטחון שדווקא המנגנון הזה יצליח היכן שנכשלו הקודמים ויתגבר על הבעיות המבניות העמוקות של הגוש? האישור טוב, הניסיון חשוב, אבל במצב הגוש הנוכחי, לאופטימיות שאפפה את מנהיגי אירופה בעקבות ההחלטה פשוט אין מקום.
ארז רומס
תגובה אחת לכתיבת תגובה