חקר ביצועים: השבוע של דנקנר ונוטלי המשכנתאות

חופשות החגים - עושות חשק ל־4 ימים

לראשונה זה שנים, הפעם כל חגי ומועדי תשרי יצאו באמצע השבוע. עובדים יום־יומיים, יוצאים לחג, עוד יומיים, ואז שישי־שבת. בתקופה של 30 יום, מערב ראש השנה, יש בסך הכל 11 ימי עבודה מלאים, וגם זה רק למי שלא טרח לעשות גשרים ועובד בחול המועד סוכות. זה סידור לא רע. נכון, אי אפשר להתמיד לאורך זמן בשבוע עבודה של שלושה ימים, אבל פתאום הרעיון של השר סילבן שלום לעבור לשבוע עבודה של ארבעה וחצי ימים (מנוחה בשבת וראשון) לא נראה כל כך מופרך. במיוחד כשחופשת החג הבאה היא רק בפסח (אל דאגה, גם ליל הסדר והחג יוצאים השנה באמצע השבוע).

גבי קסלר

הנשים של "פורצ'ן" - תקודם הבלונדינית

מגזין "פורצ'ן" מדרג מדי שנה את 50 הנשים החזקות בעולם העסקים האמריקאי, כמו חגיגה פמיניסטית של שילוב, התקדמות וריסוק תקרות זכוכית. את המקום הראשון בדירוג הטרי תופסת ג'יני רומטי, מנכ"לית יבמ, שמנהלת חברה ששווה 235 מיליארד דולר ועשרות אלפי עובדים. אחריה מדורגות עוד בעלות תפקידים בכירים מאוד בחברות ענק. אבל על השער "פורצ'ן" בחרו להציג את המדורגת 14, מנכ"לית יאהו מאריסה מאייר, בלונדינית מתמיד. במגזין מסבירים שמאייר היא האשה הצעירה ברשימה אי פעם, המנכ"לית הצעירה ב־500 החברות הגדולות בארצות הברית והראשונה שנכנסת לתפקיד כשהיא בהיריון. אבל ההיריון לא מופיע בתמונת השער, שנשלפה עמוק מהארכיון. מתברר שגם מגזין כלכלי שמבקש לבחון נשים בפרמטרים של יכולות הניהול שלהן חייב בלונדינית צעירה ורזה על השער.

איתי שמושקוביץ

ג'יני רומטי | צילום: בלומברג

סנור - ספר לי מי יועציך

הקמפיין של מיט רומני בדרך לנשיאות ארצות הברית מאבד תאוצה, ובמחנה הרפובליקני נשלפות הסכינים. הן מופנות בעיקר לרומני ולמנהל הקמפיין הקפריזי שלו סטיוארט סטיבנס, אבל גם לדן סנור, היועץ לענייני חוץ ומועמד עתידי לתפקיד יועץ לביטחון לאומי. "אני לא יודע אם הוא ציני, או שאין לו מושג, או שהוא בהכחשה", תהה ג'ון סטיוארט בעקבות ההתבטאויות של סנור נגד ברק אובמה אחרי תקיפת השגרירות בלוב. סנור מוכר אולי גם לישראלים, בשל הצהרותיו בזכות תקיפה באיראן ובעיקר כאחד ממחברי רב־המכר "אומת הסטארט־אפ", שמהלל את נס ההייטק הישראלי. לפני שממשיכים להתבשם מהתמיכה הזאת שלו, אפשר לקוות שבהייטק הוא מבין יותר מבמדיניות חוץ.

אורי פסובסקי

מיט רומני | צילום: איי אף פי

דנקנר - בארגנטינה אני ענק!

העסקה להכנסת שותף לגנדן לא נעשית בנסיבות משמחות ולא מסירה את העננה מעל כספי המשקיעים. ובכל זאת, נוחי דנקנר הקפיד לחגוג אותה כהרגלו, על פי כל כללי הטקס, כולל דיווחים על אירוע חתימה מרגש ותמונה שלו לוחץ יד לנשיאת ארגנטינה כריסטינה פרננדס דה קירשנר, לצד השותף החדש אדוארדו אלשטיין. התמונה בכלל צולמה יום לפני החתימה, אבל דנקנר כנראה עדיין מאמין שתמונות שלו עם שועי עולם ישכנעו את הציבור שהוא ענק, גלובלי, מצליח. הנה, מחזיקי אג"ח יקרים, בצמרת השלטון בארגנטינה רוחשים לו כבוד. דנקנר לא שם לב שבדרך יצא לו עוד ייצוג מטריד של הון־שלטון. חמש שנים אחרי התמונה שלו עם יצחק תשובה, עם קסדות פועלים בפיצוץ המלון בלאס וגאס שאמור היה להיהפך לפרויקט ענק ונגמר בהפסד ענק, הדנקנר אותו דנקנר, החיוך אותו חיוך, השוויץ אותו שוויץ, אבל אף אחד כבר לא קונה את זה ועכשיו התווסף לכל ניחוח עז של ניתוק.

נעמה סיקולר

נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר, אדוארדו אלשטיין ונוחי דנקנר במפגש בארגנטינה

צוות ערוץ 10 - החלטה של פחדנים

אחת הטענות השכיחות המופנות כלפי משרד האוצר היא שהוא מנוהל בידי פקידיו. הם שמנווטים את הספינה בפועל, משחררים תקציבים או מייבשים משרדים. והנה התהפכו היוצרות, ושלטון הפקידים מחובק. על הפרק: דחיית תשלומים לערוץ 10. מצבו הפיננסי של הערוץ אינו מסתכם בפריסת תשלומים לכמה עשרות מיליוני שקלים. הסוגיה סבוכה יותר, ודורשת בחינה מחודשת של ערוצי התקשורת בישראל. אבל אף אחד - שר התקשורת, המשרד שלו, משרד ראש הממשלה - לא שש לבחון את העניין, להתעסק עם הערוצים שמסקרים אותו יומיום. אז מה עושים? מקבלים החלטה של פחדנים, מקימים צוות מיוחד ומגלגלים את הכדור לפקידי אוצר. שהם ישברו את הראש, יתמודדו עם גדודי הלוביסטים, ישמעו את הכתבים מפגינים להם מתחת לחלונות. לזה קוראים אחריות מיניסטריאלית ושליחות ציבורית.

גלית חמי

המיליארדרים של "פורבס" - הון שהושג בדם

דירוג "400 האמריקאים העשירים" של "פורבס" חושף את מצבם של האנשים שיושבים על שמינית מהכלכלה האמריקאית כולה, עם הון כולל של 1.7 טריליון דולר ועלייה של 13% - פי תשעה כמעט משיעור הצמיחה בארצות הברית. בעשירייה הראשונה מככבים ארבעה מבני משפחת וולטון, יורשי אימפריית וולמארט, עם 107 מיליארד דולר (בראשות היו"ר והבכור רובסון). בסוף השבוע, אחרי פרסום הדירוג, מאות מעובדי וולמארט הפגינו בסן דייגו במחאה על תנאי ההעסקה המחפירים שלהם (כולל היעדר מים ראויים לשתייה, עבודה במחסנים ללא אוורור וקנסות על הפסקות שירותים). ארצות הברית היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל את מבחר פירותיה קוצרים, מתברר, מפרי זכויות אדם מהזן הנחות ביותר.

תמר טוניק

ילדיו של מייסד וולמארט סאם וולטון אליס (משמאל) ג'ים ורוב וולטון, המכהן כיו"ר הרשת | צילום: רויטרס

פישריהו - אמפתיה אינה כלכלה

מספר המשכנתאות שנלקחו באוגוסט היה הגבוה אי פעם. אלה פעמוני אזהרה מצלצלים, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו והנגיד סטנלי פישר מתייחסים לעניין כאל אירוע נקודתי, כאילו אנשים פשוט מיהרו לקנות לפני עליית המע"מ. אנחנו מבינים את הזוגות הצעירים, קשה לקנות כאן דירה, אבל הכל יסתדר, אומרים המנהיגים הכלכליים, מפיצים את האמפתיה לכל עבר ובו בזמן מתעקשים להמשיך להתפלל לאלוהי המאקרו, מסונוורים בעיוורון קשה. מאות אלפים צועדים לעבר כלא המשכנתא, עם החזר חודשי של 6,000–7,000 שקל ל־30 שנה. משפחות אחרות, גם עם שכר גבוה וחסכונות, לא עושות את זה, ונשארות בלי דירה. וכולם, איזה כיף, עטופים במילים החמות של נתניהו ופישר. אמפתיה, עם כל הכבוד, היא לא כלכלה.

גולן פרידנפלד

עובדי "מעריב" - כי עיתונאי לא יכול אחרת

כשבני בן השנתיים וחצי שואל אותי במה אני עובד, אני אומר לו שאני עיתונאי. כשהוא ממשיך להקשות, אני מסביר שאני כותב סיפורים מצחיקים בעיתון. אבל אלה לא ימים מצחיקים לעיתונאים, למי שרואה במקצוע משלח יד שאינו זמני. הטיווח של ראש הממשלה את כלי התקשורת שאינם מבית מדרשו והתמונות מהפגנות עובדי ערוץ 10, "מעריב" ו"הארץ" מורידים את המורל לעפר. תחושת השליחות מתחלפת בתערובת של בהלה ורפיון ידיים. אם אתה אוהב להיות עיתונאי, הייתי מסביר לבני לו הייתי יכול, לעולם לא תרצה להחליף את המקצוע הקסום הזה. אני חושב על הציטוט ההוא של ג'ורג' אורוול - "עיתונות היא להדפיס את מה שמישהו אחר לא רוצה שיודפס; כל השאר זה יחסי ציבור" - ומבין היטב את עיתונאי "מעריב". יותר משהם רוצים שישיבו להם את מה ששלהם, משכורותיהם וכספי החסכונות שלהם, הם פשוט רוצים שיניחו להם להמשיך להיות עיתונאים.

שאול אמסטרדמסקי

הפגנת עובדי מעריב | צילום: שאול גולן