רגולציה אינה חשבון נפש

חשבון ומדידה הם השם השני של ארגונים עסקיים. מדדים כלכליים, מדדי שביעות רצון לקוח, מדדי צמיחה, מדדי שוק, מדדי עמדות עובדים... מנהלים עסוקים בחישוב הרווח של יחידתם העסקית, בחישוב התשואה על השקעותיהם, בהתייעלות ובצמצום ההוצאות.

האם מדידה וחישוב הם חשבון נפש? האם אפשר ברוח הימים הללו לדבר על חשבון נפש ארגוני?

בכנס למנהיגות גלובלית בפראג שנערך ב-2009, הייתי עדה לדיון מרתק בין אנשי אקדמיה מובילים בתחום הניהול והמנהיגות לבין מנהלים עסקיים ואנשי ייעוץ ניהולי ועסקי. כולם אמריקאים שהסתכלו על המציאות של המשבר של 2008 בארה"ב, ושאלו את עצמם בקול רם: איך קרה לנו כזה משבר שבו בנקים התמוטטו, הכלכלה האמריקאית היתה בסכנה ואמריקאים רבים איבדו את ביתם - משבר שהשפיע ופגע בכלכלה העולמית.

עלו שאלות: היכן הרגולציה שלנו? היכן האחריות שלנו כאקדמיה, כאנשי מקצוע וכאנשים שעוסקים בפיתוח מנהיגות וניהול? היכן האחריות של הדירקטריונים? היכן האחריות של המנהיגים העסקייים של החברות?

אחת האמירות שיצאה משם, מפי ג'והן ג'ייקוב צוקר גארדינר - פרופסור למנהיגות ויו"ר המחלקה למנהיגות באוניברסיטת סיאטל, היא שאנו חייבים לעדכן את פרופיל הדרישות כאשר אנו בוחרים מנכ"לים שמובילים ארגונים עסקיים. מנכ"לים והנהלות עסקיות נדרשים כיום לארבעה תפקידים של אחריות: להביא רווח ותשואה לבעלי המניות; לדאוג לעובדים; לשרת את הקהילה שסביבם; והתפקיד החדש - אחריות לעולם.

דרוש גם חשבון נפש | צילום: סי די בנק

הלקח נלמד?

אין ספק שדירקטוריונים ממנים מנכ"לים קודם כל על פי כישוריהם להביא רווחיות לחברה ולבעלי המניות, וטוב שכך – זהו הבסיס לקיומה של כל חברה. נדמה גם שבעשרות השנים האחרונות קיימת ומושרשת הבנה של אחריות המנכ"ל וההנהלה לעובדים, וגם התרומה לקהילה והאחריות לקהילה מתפתחים בצעדי ענק. האחריות לעולם הוא מושג חדש. האם הלקח של משבר 2008 נלמד?

26 ארגונים בישראל הגישו השנה דו"ח של אחריות תאגידית, והמספרים עולים מדי שנה. לא פלא שברשימה נמצאות אותן חברות שמדורגות גבוה במדדים העסקיים ובראש רשימת הארגונים שנחשבים הטובים ביותר לעבוד בהם (היחס לעובדים). אינטל, לדוגמא, מדורגת כמה שנים ברציפות כארגון הטוב ביותר לעבוד בו בישראל. זהו ארגון שמעורב בפעילויות רבות של תרומה לקהילה דרך מעורבות אינטנסיבית בנושאי חינוך, הכשרת מורים, חינוך טכנולוגי בפריפריה, התנדבות עובדים, פרויקטים לחיסכון באנרגיה ושמירת איכות הסביבה ועוד.

לחברה גם מחויבות גלובלית. כך למשל היא פועלת להימנע מרכישת מתכות ממכרות באזורי קונפליקט, שבהם הכספים המועברים לספקים משמשים להפרת זכויות אדם, ומשתפת פעולה עם גורמי ממשל וארגונים חברתיים להבטיח שרשרת אספקה "נקיה" מאזורי עימות. בנוסף, אינטל היא צרכנית האנרגיה הירוקה הגדולה ביותר כיום בארה"ב. אינטל, לצערנו, אינה מייצגת (עדיין).

המחאה החברתית זועקת כלפי תאגידים: אינכם עושים את תפקידכם, אינכם דואגים לנו הצרכנים, אינכם מגלים אחריות כלפי הקהילות שמהן אתם מתפרנסים. המחאה מתריסה גם כלפי הממשלה, "המבוגר האחראי", וזו מגיבה בהקמת ועדות ובעקבות כך בחקיקה וברגולציה.

אך רגולציה אינה חשבון נפש. אין תחליף לאחריות של מנהיגים עסקיים ודירקטוריונים. חשבון נפש מתחיל ונגמר באחריות.

ארגון אחראי להתבונן, לשאול שאלות, להפיק לקחים ולהביא לשינוי ולעשייה חדשה בכל מישורי ההשפעה שלו. ראוי שבימים אלו יתכנסו כל הנהלה (בארגונים עסקיים כמו גם בציבוריים ובמגזר השלישי) וכל דירקטוריון, וינהלו עם עצמם חשבון נפש אמיתי: איך אנחנו כהנהלה וארגון עושים את עבודתנו ומממשים את אחריותנו לבעלי המניות? על מה אנחנו גאים ועל מה מצטערים לגבי אחריותנו לעובדי החברה? איזו תרומה יש לנו (שלילית או חיובית) לסביבתנו ולקהילה שבה אנו חיים ושאותה אנו משרתים? וכיצד אנו מממשים, אם בכלל, את האחריות שלנו לעולם?

הכותבת היא יועצת ארגונית ושותפה בקבוצת לוטם