בארץ בני האור

ג'ת - גינת שלום אדמה

נוסדה: 2009 בגליל המערבי

האנשים: כ־20 צעירים שוחרי רוחניות

בורחים מ: חיים בעולם חסר קסם

דרך חצץ בחורש ים־תיכוני. מאחוריי הכפר הדרוזי ג'ת, ומולי שומקום ים־תיכוני. כאן מתחיל המסע שלי. שלי, חברת קהילת "גינת שלום אדמה", מדריכה אותי בטלפון איך למצוא אותה. ההוראות שלה ברורות. במהרה אני מגיע אל המבנה המרכזי של הקהילה, "בית האם" הגדול שבנוי עץ, שבו גם נמצא המזבח. אבל שלי מורה לי להמשיך בשביל החצץ. היא נמצאת במטבח המאולתר שהוקם לקראת פסטיבל קטן שהקהילה מתכננת בימים הקרובים.

• המסע של ארי ליבסקר
  

שלי, שנראית בת קצת פחות מ־30, לובשת בגד פשתן שמדגיש את גווה הגאה וכתפיה השחומות. על האדמה לידה שוכבת תינוקת, בת לא יותר מחצי שנה, בלי בגדים ועם כפיס עץ בפיה. אני שואל את שלי אם זו התינוקת שלה, והיא מסבירה לי שהתינוקת באה לפה ואימצה אותה. היא שייכת לקוסמוס, לגלקסיה. אנשים ותינוקות לא שייכים למישהו, היא אומרת לי, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ומציעה שאחליף את הג'ינס למשהו יותר מאוורר, כמו שרוואל או בגד כותנה. אני מבין שהגעתי.

"תשמע, באת ביום שבו אנחנו בפוקוס של עשייה, אז פשוט תשתלב איכשהו כי אין לי ממש זמן להסביר לך מה קורה פה. אתה יכול לעזור לנו לחתוך ירקות לסלט", היא אומרת. לידנו קבוצת צעירים מזוקנים במכנסי פשתן ובלייזרים בצבע אדמה במקום חולצות מקבעים באדמה יתדות, לקראת הקמת רשת הצל של הפסטיבל. אחד מהם, בחור מתולתל עם חיוך שמבליט שיניים בריאות, הוא נועם, שאיתו תיאמתי לפני שבוע את הגעתי. הוא ניגש אליי, אך לפני שהוא לוחץ את ידי הוא ושלי מתנשקים ומחליפים מילות חיבה מלאות משמעות. עם הסנדלים והבגדים הפשוטים, נועם מזכיר לי את המראה של אנשים בתקופת התנ"ך, לפחות בגרסה ההוליוודית שאני מכיר. "הולך להיות פה משהו עצום", הוא אומר לי על הפסטיבל, "אנחנו הולכים להקים תנועה אמנותית שתשנה את האנרגיות של העולם.

"אבל עכשיו תסלח לי כי אנחנו בפוקוס של עשייה. תסתובב, תתרשם".

"אים טאקויסין"

אני משתחווה למנת עדשים, ומתרגש עם כולם מהופעת דבר דואר מסתורי

אני נכנס לבית האם, מציץ לארגזי הפירות והירקות במזווה, ורואה את מערכת החשמל הסולארי, מבצע העצמאות מחברת החשמל והדלקים, שאפגוש בעוד מקומות במסעי. המערכת מחוברת לשקעים, ואליהם מחוברים מטעני טלפונים סלולריים. בחלל מוגבה וגדול, לצד שולחן, שבקרוב יתברר לי שהוא מזבח הקהילה, שתי צעירות יושבות, מציירות צורות מעגליות על בד יוטה ומכינות שלטים שיסבירו על הסדנאות השונות בפסטיבל.

בחלל אחר, מוקף וילונות ובמרכזו קמין שסביבו מזרנים, תיירת מבלגיה ותיירת מגרמניה יושבות ואוספות עלי לבנדר מיובשים בשקיות בד קטנות, וישראלית בהירת שיער יושבת איתן ומיניקה תינוק. הבלגית גרה שנתיים וחצי במערב טורקיה, ועכשיו היא כאן. הגרמנייה הגיעה לפה אחרי שהתאהבה בבחור ישראלי.

תקיעת שופר מכריזה שהאוכל מוכן, וכ־20 ומשהו חברי הקהילה צריכים לבוא לאכול באזור המטבח המאולתר. עידו, אחד הגברים המזוקנים שקודם תקעו יתדות באדמה, מתחיל לנגן בגיטרה ולשיר בספרדית. השיר הוא חזרה רפטטיבית על משפט בנוסח: "הטבע הוא אני, הטבע מרפא, הטבע הוא אני, הטבע מרפא". הנוכחים מתחילים לשיר את המשפט בלחש, תוך שהקהילה ואורחיה יוצרים מעגל שבמרכזו מונח האוכל. מחזיקים ידיים, עוצמים עיניים ושותקים. מישהו משמיע המהום "הוֹם" ארוך, והיתר מצטרפים אליו, וכשההמהום גווע כולם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו ומרימים אותן מעלה, נשארים כך זמן מה, ומורידים אותן מול פניהם כמו בברכת שלום הודית. אחר כך מתכופפים ומשתחווים למרכז המעגל וחוזרים על המנטרה, "אים טאקויסין", שמשמעותה: "כולנו הכל, כולנו אחד".

כשהצלחת כבר הוגשה כמה אמרו את ברכת המזון היהודית, אחרים הודו לאלוהים בדרכם. אני בחנתי את תבשיל העדשים ושני סוגי סלטים. ההיגיינה שלהם נראתה מעוררת חשש, אבל טעמם היה נפלא והטריות של הירקות היתה נהדרת.

אחרי האוכל, כשהאנשים שרים ומנגנים ברוגע, פותחים את חבילת הקרטון שהגיעה מהאחים במקסיקו. בעוד עידו קורא ומתרגם סימולטנית את מכתבם של "האחים", האחרים פותחים את קופסת הקרטון, בכוונה להוציא משם את זרעי הצמחים והשמנים שהמקסיקנים שלחו. מישהו תוהה אם יש שם גם קצת פיוטה, סם ההזיה שמופק מקקטוסים ומוזכר בספריו של קרלוס קסטנדה. אך הקופסה מכילה בעיקר תכשיטים מקסיקניים בסגנון המאיה. יסמין, שהביאה את הקופסה, מתחילה לבכות ולומר שהיא לא יכולה יותר עם הגעגוע למשפחה במקסיקו. אחד הבחורים מתחיל לומר, בזה אחר זה, את שמות בני המשפחה המקסיקנית, בעודו מוציא עוד תכשיטים מהקופסה. בסוף נועם מזכיר שזו לא בדיוק מתנה, ושהם שילמו על המשלוח ועל החפצים, כדי למכור אותם בפסטיבל.

לאחר שכולם התפזרו לעיסוקיהם האשה שהיניקה את התינוק בבית האם ואשה נוספת, בעלת מחשוף גב פרובוקטיבי במקצת, יש לומר, ביקשו ממני עזרה בהצבת פסל של נשר ענקי, עשוי ענפים וקוצים, ואז התייעצו עם עידו איפה להעמיד את הפסל, בכניסה לאזור הקהילה או באזור ההתכנסות המרכזי. ההתייעצות מלאה מילות שבח ופרגון הדדיים, אך ללא החלטה כלשהי. בסוף נועה, בעלת המחשוף, אומרת שעליהם להתלבט עוד אך היא מרגישה שכרגע יש להגדיל את הכנפיים של הנשר.

מסרים מהעבר

אני מגלה את החלום הישן שמאחורי הקהילה ואת האיש שחלם אותו

עידו ואני הולכים לאוהל כיפתי שנמצא במורד הוואדי. בדרך אנחנו חולפים על פני אוהלי מגורים, וגם מבחינים בכמה מכוניות חונות, ששייכות לחברי הקהילה. באוהל שעידו יראה לי הם יפתחו את מרכז האמנות והיצירה הגלקטי שלהם.

אנשי שלום אדמה אימצו את לוח הזמן של בני המאיה, הציביליזציה שהתקיימה באמריקה התיכונה במשך 3,000 שנה, ואז החלה לדעוך במאות שנים של מלחמות ועוני גובר, עד שהספרדים הגיעו לאמריקה ומחקו אותה סופית. לוח השנה הפולחני של המאיה, שנחשב מדויק להפליא, מחלק את הזמן לימים, חודשים, שנים, דורות בני 20 שנה ועידנים בני 20 דורות. לוח השנה של המערב, מסביר לי עידו, נועד לגביית חובות ומסים. "בלוח הזה 'time is money'. אצלנו, בלוח המאיה, 'time is art', זמן קשור להוויה ולא לכסף. הוא מושקע בחיים, לא עובדים זה עבור זה. כולם נמצאים באמנות, כולם עובדים בשביל היצירה, שהיא יצירה משותפת, וכך הם נפתחים".

בדרך לאוהל אנחנו נעצרים ליד אדם גבוה וגמלוני בעל שיער אפור ותסרוקת קסדה, שהוא האיש המבוגר ביותר שראיתי פה עד כה. הוא ונער בלונדיני עם ראסטות שלא מדבר עברית דוחפים שתיל לגומה באדמה. למבוגר קוראים עופר ישראלי, והוא בעלי השטח שעליו יושבים בני קהילת שלום אדמה, אבל עידו מסביר לי שלמעשה, לפי תדר הזמן של הקהילה, השטח לא שייך לאף אחד. הוא מצביע על ההר מולנו ואומר: "אתה רואה, זאת אדמת האבות, אתה פשוט יכול לבוא ולשבת. אתה לא צריך רשות מאף אחד, יש לך את זה מאמא אדמה. זאת הארץ הרחבה, הפורייה. תעשה, תשתול, תחיה, תזמין אנשים לחיות איתך, ותחיה איתם בשיתוף. אנחנו גם חיים בשיתוף טלפתי מלא עם כל האחים בכל העולם. לדוגמה, אנחנו נמצאים בקשר עם גינת שלום בארגנטינה שנקראת 'מונו אלקטריקו אזוּל'". ואז הוא עוצר לרגע, מביט לשמים ושואג: "!Bless Argentina".

למה הגעתם דווקא לגליל?

"חיפשנו בכל הארץ. ידענו שאנחנו רוצים לעשות את זה בישראל. השם הרשמי של הגינה הוא 'גינת שלום ציון'. כשהגענו לפה הכל התחבר. אנחנו פה כבר ארבע שנים".

קהילת תרבות המאיה הגלקטית "גינת שלום אדמה" נולדה ברמת השרון. עידו ונועם, כיום בני 28, גדלו שם בשנות התשעים, בישראל המופרטת והרב־ערוצית, עם מיכל ינאי בערוץ הילדים ודודו טופז בפריים טיים. הם למדו בתיכון אלון במגמת פילוסופיה והלכו יחד לפסטיבלים רוחניים, מריינבו עד בומבמלה. ריינבו, מקור ההשראה העיקרי לקהילה שבמרכזה הם עומדים היום, הוא פסטיבל שנערך בכמה מדינות בעולם מדי שנה מאז הסיקסטיז, אז נהגה על ידי היפים שרצו לשחזר את האווירה המיוחדת של פסטיבל וודסטוק. מאז 1972 חברי "משפחת הריינבו", שם כללי שמהדר את כל מי שעורכים את הפסטיבלים האלה, מודיעים על התכנסות בטבע למשך שבוע עד חודש, שבהם כל המעוניינים יחיו זמן מה בקהילה חופשית שכולה שלום, אהבה, היעדר מסחור, והרבה פלרטוט עם אמונות העידן החדש. ריינבו, יחד עם פסטיבל "ברנינג מן" השנתי במדבר נבאדה, הוא המפורסם ביותר מבין הפסטיבלים הרבים של "תרבות הנגד" בעולם.

עידו מספר שבפסטיבל בים המלח הוא ונועם פגשו תייר שהכיר להם את לוח השנה של המאיה. הסקרנות שלחה את נועם לטיול בארגנטינה. שם הוא פגש את "קהילת הגלקטיים" המקומית, ושלח לחברים בארץ אימייל שמודיע להם שהוא עומד להקים קהילה כזאת גם כאן. כך הם הגיעו לעופר ישראלי, לשעבר עובד החברה להגנת הטבע, מדריך בטיולים בסיני ובסדנאות הישרדות בטבע ודמות ידועה בקהילת הריינבו המקומית. ישראלי קנה עוד בשנות התשעים את החלקה הזאת, בין ג'ת הגלילית ליישוב הבודדים כליל. הוא ניסה בעבר להקים פה יישוב קבע לריינבואיסטים, אך הפרויקט נכשל. הוא לא רוצה לדבר על זה, ורק אומר שבעקבות ניסיונו הוא משכיר את המקום בחוזה חד־שנתי, שלא נערך בצורה המקובלת במקומותינו. הוא לא מסביר לי את מבנה החוזה עם החבורה הגלקטית, כי עוד לא הגעתי לרמת המודעות הדרושה לכך, ולהערכתו לא אבין במה מדובר.

אני מכשף מגנטי

רני לומד מתי באמת נולדתי, ומה "הלביאות" של שלום אדמה עושות אחרי החשיכה

בחזרה בבית האם, עידו עוזר לי לברר את תאריך הלידה שלי לפי לוח המאיה, אבל לא סתם בלוח השנה הרגיל, שפשוט מחלק אחרת את תקופות הזמן. הוא מברר את תאריך הלידה שלי לפי הצולקין הקדוש, שהוא מעין מטריצה מתמטית בת 20 שורות שבראש כל אחת מהן יש ציור פרימיטיבי אחר, אחד מ־20 חותמי חמה, ובשורה עצמה 13 גוני תודעה. כל חותם חמה, הוא מסביר, מסמן פן אחר בחיים. הדרקון הוא האם המכילה, עם הרוך והעדינות. הרוח מחברת אותנו אל הצחוק והזכריות. הלילה מסמל את הביתיות ואת היכולת להרגיש בנוח בתוך עצמנו. עידו אומר שמדובר בצפנים שהשאירו אחריהם אבות אבותינו.

אחרי כמה חישובים הוא מודיע לי שאני מכשף מגנטי. אני שואל אותו אם זה טוב או רע, והוא אומר: "זה מצוין, יש בך כוחות שגורמים לאנשים לעבוד בשבילך בלי להתאמץ. אתה מושך אליך אנשים כמו מגנט". רציתי לומר לו שכפי שאני מכיר את עצמי זה בדיוק להפך, אבל ההתלהבות שלו מגנטה אותי, אז עניתי: "מה פתאום, הם עושים את זה מרצונם החופשי", והצעתי לו להמשיך. הוא הביא מהמטבח חתיכת קקאו גולמי ואמר לי: "אתה צריך לאכול את הקקאו, אבל עם תמר. אחרת זה מר".

במבט חטוף על המזבח אני מבחין בספריו של חוזה ארגואלס, גורו ניו־אייג'י כריזמטי ומייסד יום כדור הארץ ופסטיבל כדור הארץ. ארגואלס נחשב לאבי טרנד העידן החדש של תרבות המאיה. כשהגלקטיים מדברים על המאיה, הם מצטטים את ארגואלס ואת התרגום המודרני שנתן לה, המושפע מסופר המדע הבדיוני הקלאסי אלדוס האקסלי ומהספר "מרכבות האלים" של אריך פון דניקן. עידו מתעלם מהשאלה שלי על ארגואלס ושולף לוח זמנים היסטורי שמראה איך פריצות דרך רוחניות התקיימו באותן תקופות במקומות שונים בעולם - הנביא ירמיהו ובודהה, משה רבנו ובני המאיה. "אנחנו עדיין סופגים את הידע של כל התורות, שגם הוא רק נספח בידע הגלקטי הקוסמי", הוא אומר.

לבקשתי הוא גם מוכן לשפוך אור על סוגיית סוף העולם, אמונה שנפוצה אחרי שב־1958 התגלה במחוז טבסקו במקסיקו לוח שנה עתיק של המאיה שמסתיים בסוף העידן ה־13 ומכיל נבואת חורבן. לפי חישובי הארכיאולוגים, סוף העידן ה־13 ייצא בדצמבר השנה. עידו מסביר לי שלפי תפיסת בני המאיה (כלומר, אני מתאר לעצמי, תפיסתו של ארגואלס), מה שיקרה הוא שבסוף 2012 העידן הטכנולוגי והזמן שבו אנו חווים את העולם עומדים להשתנות ולעבור לזמן גלקטי. אני מודה שאני חש הקלה.

בערב בית האם מתמלא. ידיד ותיק של עופר ישראלי מגיע עם שני ילדיו, בגיל בית ספר יסודי, לבקר ולעזור בהכנות לפסטיבל. מגיעה גם משפחה נוספת שבאה להקים שם בית קיץ, מעין אוהל גדול.

נועה מכינה לכולם ארוחת ערב. הפעם אין תפילות והמהומים, אבל יש נגינה בגיטרה ושירה. יסמין, שעידו מציג אותה כבת זוגו, מתקרבת אליו ואומרת לו, "זה הזמן שלי ושלך, אולי נעלה לטיפי" - טיפי הוא האוהל שבו הם גרים. אך לבסוף זה לא קורה. עידו מסביר לי שאצלם הלביאות יודעות מה הן רוצות. אנחנו מתבוננים באחת הנשים שאוחזת בתינוקה, ובעוד אשה שנעה לצלילי המוזיקה. עידו מסביר שמערכות הזוגיות אצלם קשורות לחיבורים שונים. "אני לא מוגבל, אני יכול להיות עם לביאה יום, ואפילו חודש, ואני גם יכול לעשות איתה ילדים, אבל זה לא מגביל אותי מלהתחבר ללביאות אחרות. גם הלביאות יכולות לעשות כך".

אני מנסה להצטרף לשירה. אהרון, אחד המזמרים שבעבר ניהל עסקי מכירות בעגלות בקניונים בארצות הברית, מסביר לי שהוא נמצא במצב של תודעת שפע. הוא חי במצב של שפע אינסופי. לפעמים שפע הוא מה שיש לנו היום, כשכל מה שאנחנו צריכים נגיש לנו. לפעמים השפע בא מהסתפקות במועט. "יש לנו כובע קסמים", הוא אומר, ומצביע על מצנפת קוסמים שתלויה על הקיר במטבח. "מאז שאני פה הכובע הזה תמיד מתמלא. לא חסר אף פעם".

וככה אתם מתפרנסים?

"כן, זה מקיים את כולנו ברמה הבסיסית, אוכל, ציוד לבנייה, ציוד לאמנות. ולכל אחד יש גם את החיים שלו. אם הוא רוצה טלפון סלולרי, זה הוצאות אישיות. אני למשל מייצר כיסאות מדיטציה ומוכר אותם, ומחליט כמה מהכסף להכניס לכובע. אין מעקב והגדרות של מה שאני צריך לתת. חיים בהרמוניה, וכל אחד נותן את מה שהוא יכול ואת מה שצריך באותו רגע. יש כאלה שיש להם יותר ויש כאלה שיש להם פחות".

מה עם עתיד כלכלי? אתה לא מפחד למצוא את עצמך בזקנתך חסר אונים וחסר כל?

"איבדתי את הפחד בחיי. המפתחות שלי נמצאים תמיד בתוך האוטו. באוהל שלי אני לא סוגר ולא נועל כלום. אי אפשר לשים מנעולים, כי הם לעולם לא יספיקו. תמיד יהיה הפחד של מה עם זה ומה עם ההיא. אבל כשה'מה אם' לא קיים, יש שחרור מוחלט ואמונה מלאה ברוח הגדולה. כל הפחד הזה הוא אשליה, הוא לא שלנו, הוא פחד פרימיטיבי. הוא בא ממקום של חוסר. אני לא מפחד. אני חי בצורה הכי משוחררת שאפשר. אם ניקח את השנה האחרונה, אני מרגיש שהחוויות שעברתי משולות לחיים שלמים של אדם אחד". יותר מאוחר הוא יספר לי איך הם מכרו את כל הכרטיסים לפסטיבל ב־300 שקל לכרטיס, וגם מה הם יעשו בכסף: הם יקנו אוטובוס, יתקינו עליו אוהל טיפי וציוד הגברה, ויתחילו להסתובב בארץ ולנגן מוזיקה. "כמו הטנק־משיח של חב"ד, אבל בלי משיח, רק הרבה אהבה".

אהרון נעלם לאנשהו ואני מקשיב לשירה ההרמונית. נועה, שבארוחת הערב התנשקה עם בחור גבוה שהציג את עצמו כמוזיקאי שמנגן כמעט על כל כלי, יושבת לידו עכשיו בזמן שהוא מנגן בכינור, אך מתלטפת ומתנשקת עם התייר עם הרסטות, שעזר לישראלי לשתול את העציצים קודם. אני מסתכל סביבי ומבין שאני ממש לא מבין מה קורה שם עם הלביאות. אבל אני מתעלם.

האם־16 שלי מנגן

אני מצליח סוף סוף להבין למה הקהילה הזאת עובדת

אני מתארגן לשינה בבית האם. לא רחוק ממני הולכת לישון אשה מבוגרת העונה לשם לילית, וקצת דומה למכשפה מהאגדות. בשתיים בלילה המקום מתמלא. שלי מגיעה עם חברה. נועם ועידו נכנסים, והחברה של שלי מביטה בנועם ארוכות ומתחילה לשיר שיר אינדיאני. אני מנסה להבין מנועם, אחת ולתמיד, מה באמת הדבר שקיבץ את מחנה הריינבואיסטים הזה, ומה מחזיק אותם כשבט וגורם להם להמשיך בחיים הכל כך שונים האלה. "אני שמש מגנטית", הוא מסביר לי. "אני מאחד כדי להאיר, מביא לאחדות אוניברסלית".

ההורים ביקרו אותך פה?

"בטח. הם גם יבואו לפסטיבל. הם עברו תהליך של שנים איתנו, כי אנחנו כבר עשר שנים בקטע הזה".

הם מקבלים את זה בהבנה?

"המשבר הגדול היה כשהודעתי להם שאני לא עושה צבא. הודענו לכולם שאנחנו חלק מצבא של אור. יש לי כלים אחרים. אני מנגן בגיטרה, אני עושה אמנות, הכלי שלי הוא לא אם־16. הדרך שבה אני חי גורמת לי להרגיש שכולם אחים שלי, ולא נותנת לי לקחת על עצמי את האיום התרבותי, את ההצגה שלהם כאויב, כי אני לומד את האמת הקוסמית ויודע בדיוק מה קורה".

בשש בבוקר מעירים אותי למדיטציה ולארוחת הבוקר של דייסת שיבולת שועל עם טחינה גולמית ודבש, ואז החלה ברכת שבעת הכיוונים, שאותה הנחה נועם כשהוא תוקע בקונכייה ענקית שמוציאה צלילי שופר לכיוון הצפון, הדרום, המזרח, המערב, השמים, האדמה ומרכז הגוף. התפילה נגמרת במנטרה בשפת המאיה, שמשמעה "הללו את ההרמוניה".

בדבר אחד צריך להודות. יש משהו סוחף בגלקטיים. האנרגיות שנטענתי בהן כששהיתי אצלם אפילו גרמו לרעיונות שלהם על העולם להישמע הגיוניים. כשהגיע זמני לעזוב, היה לי קשה להיפרד מהם. ולא רק כי הרגשתי שזה מוקדם מדי. בעת עזיבתי הקהילה עסקה בהרכבת הבד על האוהל של מרכז האמנות הגלקטי, והם עשו זאת בכל כך הרבה חדווה, התלהבות ופוקוס של עשייה, שאיש לא שם לב ללכתי.