אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ושכולם יקפצו צילום: אורי חיון

ושכולם יקפצו

אקסטזה המונית רווית הנגאובר בבריכה כל יום, מסיבות סגורות ומסוגרות כל לילה. מכל הקהילות האלטרנטיביות בישראל, אחת כמו זאת של המרכז הבינתחומי עוד לא ראיתי

04.10.2012, 09:55 | ארי ליבסקר

אילת - מסיבת הבינתחומי

נוסדה: 2003

האנשים: כ־3,000 סטודנטים, ובהם כמה וכמה מהמנהלים הבאים במשק

בורחים מ: לברוח? אנחנו לא מפחדים מכלום

"אילת הבינתחומי", כך קוראים לאירוע הדגל של המכללה היוקרתית מהרצליה שבה לומדים הבנים של ראשי המשק ומי שבעתיד כנראה ישלטו בכלכלה הישראלית. מדובר בשלושה ימים של אלכוהול ומסיבות מסביב לשעון, אל תוך הלילה ואל הבוקר שאחריו בבריכה. החגיגה הזאת, שתלמידי הבינתחומי עורכים מאז 2003 בחופשת הסמסטר של פסח, כבר זכתה לחיקויים מטעם אגודות הסטודנטים של הטכניון, האוניברסיטה העברית, בצלאל ושנקר. אבל אף מסיבה אחרת לא כללה חוגגים כמו עומר ודנה דנקנר, ג'ייסון אריסון, אלון קסטיאל ושון ואלינור קופלר, ילדיו של בעלי סופר־פארם ליאון קופלר. כולם, יחד עם עוד פרחי אלפיון עליון, נמנים עם בוגרי אילת.

דותן חרוש, מייסד ומנכ"ל החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים, הוא שעומד מאחורי הקונספט העכשווי של החגיגות באילת. הוא למד כלכלה ומינהל עסקים, ומעיד שאין לו כל קשר לעולם הבליינות. "זה התחיל ב־200–300 איש שירדו לאילת ובילו יחד. אז הם עוד לא שכרו מלונות שלמים כמו שאנחנו עושים היום. זה היה ספונטני. אני לא אומר שהם לא נהנו, בטח שהם נהנו, אבל היום אנשים מזיזים אירועים משפחתיים ומועדי חתונות לפי התאריכים שלנו. אף אחד לא רוצה להפסיד. כולם רוצים לקחת חלק בחוויה הזאת, שמגדירה את תקופת חייהם הסטודנטיאליים". חרוש מדגיש שהוא זה שהגה ב־2008 את הרעיון לסגור מלונות רק לסטודנטים מהבינתחומי ובכל יום לערוך מסיבה מרכזית אחת במלון אחד. באותה שנה הגיעו 900 סטודנטים, ומאז הביקוש עולה בכמעט 100% בשנה. "השנה ביקשו להגיע כ־5,000 סטודנטים", הוא אומר. "זאת כבר כמות שלא יכולנו לעמוד בה כי אין אפשרות להכניס כל כך הרבה אנשים לבריכה אחת ולשמור על האופי של האירוע".

במלון הנסיכה. "אנחנו מממנים את הלימודים ממלצרות בג במלון הנסיכה. "אנחנו מממנים את הלימודים ממלצרות בג'ירף" | צילום: אורי חיון במלון הנסיכה. "אנחנו מממנים את הלימודים ממלצרות בג

הרצון להשתתף באירוע הוביל בחורף האחרון כמה מהסטודנטים שלא הצליחו להשיג חדר אטרקטיבי באחד המלונות להקים קבוצת מחאה בפייסבוק נגד התנהלות אגודת הסטודנטים והחברה הכלכלית. הם התלוננו על מחירים מוגזמים, תורים ארוכים וספסרות. המחאה החלה בעקבות מכירת הכרטיסים המוקדמת ב־2 בינואר, כארבעה חודשים לפני האירוע. סטודנטים הגיעו בחמש בבוקר לתפוס מקום בכניסה למבנה של אגודת הסטודנטים. כשהמארגנים הגיעו בשבע הקהל התנפל, אומר חרוש, "זה הפך להיות ממש כמו התור לאייפון החדש".

באותו בוקר הוקמה הקבוצה בפייסבוק, ובתוך שעות ספורות הצטרפו אליה כאלף חברים. בדף הפייסבוק נטען שאנשים לקחו כמה מספרים בתור וספסרו בהם. הסכומים הגיעו ל־500 שקל ויותר. חרוש טוען שבסוף כל תלמיד במכללה שרצה לשריין מקום השיג אותו. "גם אין אצלנו שום אפליה", הוא אומר. "בנים של טייקונים עומדים בתור כמו כולם". לדבריו, הסיבה ללחץ היא הרצון לזכות במקומות הטובים במלונות היותר יוקרתיים.

אני נוחת באילת בשעות אחר הצהריים, ומגיע לאחד המלונות שמארחים את המסיבה. השומר בשער מודיע לי שכל המלון נשכר על ידי סטודנטים והכניסה לזרים אסורה. אחרי כמה דקות הוא מתחיל להתלונן על המסיבה של אתמול והקושי להתמודד עם אלה שהשתכרו: "החוצפה שלהם לפעמים עוברת כל גבול, חושבים שהעולם הזה שייך לאבא שלהם", הוא אומר.

שעתיים מאוחר יותר המסיבה המרכזית של היום במלון הנסיכה עומדת להסתיים. במעלה המדרגות המובילות ללובי אני מבחין בבחור ששוכב על הרצפה, חולצתו המכופתרת פתוחה וחושפת את פלג גופו העליון. "לאן אתה הולך? המקום סגור, זה רק לבְּני־טְחוּנים, לא לסתם אנשים כמוך". אני שואל אותו למה הוא שוכב ככה בכניסה ללובי, והוא מסביר שהוא מנסה להתגבר על חמרמורת קלה שתקפה אותו. "אם הייתי יודע שזה מה שיהיה פה אולי לא הייתי בא, יש כאן מעמדות ופערים בין אנשים, דברים שלא ניתנים לגישור. אבל בעצם זה לא משנה, הבחורות זה כל העניין פה".

בתחנת האוטובוס מול המלון, בכביש המקשר בין מסוף טאבה לאילת, עומדים עשרות סטודנטים שמחכים לאוטובוס האגודה שיחזיר אותם למלון שלהם, שם יתכוננו למסיבה הסגורה בלילה במועדון. כולם לבושים אותו הדבר, הבחורות בשמלות קלות ומותגיות וסנדלי עור יוקרתיים, הבנים במכנסי ברמודה, חלקם ללא חולצה ואחרים בחולצות צווארון ממותגות. נדמה שלכולם יש מבנה גוף דומה, כזה שמגיל צעיר נבנה במתקנים של חדרי כושר. מישהי שנראית על סף הקאה מקבלת עזרה מחברה שגוערת בה על שלא שתתה מספיק מים. כולם משוחחים על מה כדאי לאכול. אני מעמיד פנים שאני מחכה לאוטובוס, ומצותת לשני בחורים שמאוכזבים מכך שעדיין לא הצליחו למצוא בחורות. "אין מספיק כוסיות", אומר אחד, "אני מת מרעב", אומר השני, "לא אכפת לי מהדיאטה שלי, אני הולך להזמין המבורגר, צ'יפס ומילקשייק".

מדי פעם חולפת מכונית יוקרה של אחד הסטודנטים האמידים. אחרי כמה מכוניות כאלה הסטודנטים מתחילים להיכנע ולקחת מוניות במחיר מופקע. הנהגים בעיר כבר מכירים את המסיבות, עוקבים אחריהן ויודעים מתי כל מסיבה מסתיימת. האוטובוס של ההסעה מגיע, מתמלא במהירות ומשאיר בחוץ סטודנטים שצריכים לחכות שיחזור. בדיוק אחריו מגיע אוטובוס אגד, ואיש מהסטודנטים לא עולה עליו. הרוב מעדיפים לקחת מונית. אני מצטרף לשלושה שנוסעים למרכז העיר. הם עדיין לא החליטו איפה לאכול. אני שואל אותם למה לא עלו על האוטובוס, שהרי מחירו זול בהרבה. אין להם ממש מושג למה, אבל חשוב להם להדגיש שהם לא ילדים מפונקים שמקבלים הכל מההורים. "יש טחונים אצלנו", אומרת אחת שגדלה ברמת השרון, "אבל הרוב אנשים רגילים ממעמד הביניים. אנחנו, לדוגמה, כל מי שיושב פה, מממנים את הלימודים ממלצרות במסעדת ג'ירף ברמת החייל". חבורת המלצרים מגלה בקיאות גדולה במקומות העבודה ומעמדם הכלכלי של הסועדים בג'ירף. אחד מספר שכבר יצר קשרים עם כמה מנכ"לים דרך המלצרות. אולי הם לא בנים של טחונים, אבל לזהות את הכסף וההזדמנויות הם יודעים.

כשמטיילים בבוקר חם בטיילת באילת מזהים בקלות את הבינתחומיים. הם עונדים שני צמידי פלסטיק על היד - אחד למלון ואחד לכניסה למסיבות. אילתי שבקיא בעניינים אומר שהכי קל לפגוש אותם בסופר־פארם, שם נמצאות רוב הבנות לפני ואחרי המסיבות. אני מגלה שהוא צודק. הסופר־פארם הראשון שאני נכנס אליו אכן מכיל כמות נכבדה מהן, ממש כמו בעזרת נשים בבית כנסת.

תלמידי הבינתחומי חוגגים בבריכה במלון אגמים. "אנשים מזיזים אירועים משפחתיים ומועדי חתונות לפי התאריכים שלנו", צילום: אורי חיון תלמידי הבינתחומי חוגגים בבריכה במלון אגמים. "אנשים מזיזים אירועים משפחתיים ומועדי חתונות לפי התאריכים שלנו" | צילום: אורי חיון תלמידי הבינתחומי חוגגים בבריכה במלון אגמים. "אנשים מזיזים אירועים משפחתיים ומועדי חתונות לפי התאריכים שלנו", צילום: אורי חיון

בשעות הצהריים אני פוגש את ג'ף, שעלה לישראל מארצות הברית ולומד מינהל עסקים בבינתחומי. הוא יושב עם חבר שלא הצליח להשיג כרטיס כניסה למסיבות, והחליט בכל זאת להגיע לאילת. ג'ף מסביר שהם עשו הכל, אבל לא מכניסים אורחים. "חשבנו שאם הוא יגיע לפה ויהיה במלון אחר נצליח להסתדר איכשהו, אבל הם מאוד נוקשים". הוא מצביע על צעיר שרירי בעל חיוך זחוח. "זה אחד המארגנים", הוא אומר, "הוא חושב שהשמש זורחת לו מהתחת".

למרות החברות, ג'ף מפקיר כעבור שעה קלה את חברו ועוזב למלון הרויאל טוליפ, שבו נערכת המסיבה היום.

אילת הבינתחומי סגור לחלוטין לסיקור עיתונאי, משום מה. אבל המארגנים מרשים לי להסתכל לרגע, כשאני מלווה בשומר. אני מסתובב ליד הבריכה, וצופה במה שחרוש מגדיר כמסיבה שלא נופלת ממסיבות ה"ספרינג ברייק" של הסטודנטים באמריקה. "אין כאלה דברים, לא במיאמי ולא במקסיקו", הוא אמר לי כששוחחנו. "יש אצלנו סטודנטים בינלאומיים שהיו במקומות כאלה בכל העולם, אבל דבר כזה, הם אומרים, הם לא ראו באף מקום, הודות לאווירה המיוחדת שהסטודנטים כאן יוצרים".

הבריכה מלאה עד אפס מקום ברוקדים שמחזיקים כוסות משקה מפלסטיק, ועומדים כל כך קרוב עד שאי אפשר להכניס ביניהם אפילו לשון. ברקע מוזיקת האוס מחרישת אוזניים. אנשים רוקדים גם על הדשא סביבי. מישהו משקה

מישהי בשוטים של וודקה. אחר כך אני אשאל את חרוש איך הם לא מתעייפים אחרי המסיבה הראשונה, והוא יאמר שביום האחרון לרוב רק חצי מהבליינים נשארים, לרוב אלה המנוסים והמתורגלים. השנה, ידווח לי אחר כך, היו הרבה כאלה.

בשדה התעופה אני פוגש הרבה סטודנטים שוויתרו על הלילה האחרון אף על פי ששילמו עליו, פשוט כי אין להם כוח. בטיסה מאילת לנתב"ג אני אתיישב ליד מישהי שתנסה לנצל את העובדה שהיא כבר בנתב"ג כדי להשיג כרטיס טיסה לברלין. "הבנתי שיש לי עוד כמה ימים חופשיים בסמסטר", היא אומרת, "אז למה לא ברלין? קראתי שיש כמה די.ג'ייז מעולים שהולכים לתת שם סט". ומה עם הכסף, אני שואל אותה. היא מסתכלת עליי בפליאה. "מה כסף? הבעיה שלי עכשיו זה רק להשיג כרטיס טיסה".

תגיות

17 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

16.
ריקנות-כי ככה זה כשאין ערכים אמיתיים..אני מקבל את זה מהיהדות (האמיתית והפשוטה)
בשבילי ללכת להתפלל וללמוד תורה זו התחושה הכי בעולם...אני נהיה אדם יותר טוב...יותר שלם..יותר רגיש ועוד הרבה דברים שנישארים לעד...לעומת זאת מסיבה כמה שתהיה "טובה" משאירה אותך עם תחושה של ריקנות חלולה ותחושה של בזבוז זמן ללא תכלית...
1העם  |  08.10.12
15.
בואו נכנס לפרופורציה
בבינתחומי אמנם לומדים הרבה אנשים עם כסף אבל לא בהכרח המנהיגים של העתיד אם כי במקרה הטוב כמה יורשי עסקים בינוניים-גדולים. סיימתי ללמוד שם לפני מספר שנים ולא היו מסיבות פרועות וגם כשהיו מסיבות בכלל, לא בתדירות גבוהה. יש מכוניות יוקרה לצד מגוון דומיננטי של מכוניות "פשוטות". תאמינו או לא הלך הרוח שונה מהמתואר בכתבה והלימודים במוסד היו איכותיים ותרמו רבות להשכלתי. עוד לקוח מרוצה של הבינתחומי הרצליה.
שבתאי , תל אביב  |  08.10.12
13.
לכל תופעה יש בית
אני לא מבין מה הבעיה, זה לא סוד שיש בארץ פערי מעמדות. אז מה, ציפיתם שכל "הבנים של" יסתובבו בתנועות הנוער ובעמותות? והרי אם בארץ היו רק עוני ו"עמך" היינו עדיין יוצאים עם תחושה גועלית. בקיצור, לכל תופעה יש בית, ובכתבה הבאה יסקרו מסיבה של ערסים באילת ואיך הם עושים בלאגן בסגנון שלהם.
עומר  |  08.10.12
לכל התגובות