אפילוג: ממה אני בורח

לפני שנתיים בדיוק ביקרתי ב"מגדל פלורנטין", פרויקט מגורים מטריד ברחוב העלייה 62 בתל אביב שדוחס לתוך שמונה קומות 167 דירות קופסתיות בשטח של כ־30 מ"ר. את הדירות ממלאים בעיקר צעירים, בני גילם ובכמה מקרים בני עירם של האנשים שפגשתי במסע הקהילות שלי. אלא שחלומם היחיד של צעירי מגדל פלורנטין הוא למצוא את מקומם במציאות המוכרת שלנו, זו שמדי שנה נעשית עוד יותר נצלנית ומתישה. דיירי מגדל פלורנטין הם הסמל למעמד הפועלים שבטעות חושב שהוא בורגנות כי יש לו טלוויזיה שטוחה.

 

• המסע של ארי ליבסקר
  

 

בסופו של יום אני שייך אליהם. אני אחד מאנשי הלעבוד־כל־החיים־בשביל־דירה. בזה בחרתי, ואם תינתן לי ההזדמנות אז בזה אבחר שוב. במסע שלי היו רגעים משכרים, שאולי נעלמו בזמן שחלף בין החוויה לבין הכתיבה; במסע הזה גם נתקלתי בכמה פרצופים ושמות מוכרים מעברי, והשתעשעתי בלדמיין איך חיי היו נראים אם באחד הצמתים הייתי פונה אחרת. אבל בסוף המסע הזה אני יודע שאני פשוט זקוק לצמר הגפן הנעים של הניכור העירוני. זה לא שהאלטרנטיבה מגוחכת או הזויה. היא לא. זה אני. אני פשוט באמת, בכל רמ"ח איבריי, איש של בית קפה ומוקד רפואה דחופה של קופת חולים. אני פשוט זקן מכדי לעשות את זה אחרת. כמוכם.