איך נולדה האמנות?

האמנויות היצירתיות נתפסות עשירות וחסרות גבולות, אך למעשה כל סוגי האמנות – ממוזיקה, דרך ציור וצילום ועד כתיבה – עוברים דרך הערוצים הביולוגיים הצרים של הקוגניציה האנושית. העולם החושי שלנו, כלומר מה שאנחנו יכולים ללמוד באמצעות גופנו על המציאות, הוא קטן מאוד.

 המבט שלנו מוגבל לחלק קטנטן מהספקטרום האלקטרומגנטי  ולמעט הזה אנחנו מתייחסים בגאווה כאל "ספקטרום הראייה". המערכת האופטית שלנו מבחינה בין צבעים, אך באופן מוגבל. את התדר הבא מעבר לכחול, אולטרה סגול, אנחנו לא יכולים לראות. חרקים, בתחום הזה לפחות, חדי אבחנה מאיתנו. גם מתדרי השמיעה המקיפים אותנו אנחנו יכולים לשמוע רק מעט. עטלפים מנווטים את דרכם באמצעות הדים בתדר גבוה (הרבה מעבר לזה שאנחנו יכולים לשמוע), בעוד שפילים מתקשרים דרך נהמות בתדר נמוך מאוד.

ציור קיר

דגי מרמירים טרופיים מתקשרים במים כהים וחשוכים באמצעות פולסים חשמליים, שיטה חושית שאינה קיימת כלל בבני אדם. איננו מרגישים גם את השדה המגנטי של כדור הארץ, המשמש ציפורים נודדות מסוימות לניווט, ואיננו יכולים להבחין בקיטוב של אור השמש ברחבי השמים, שמסייע לדבורי הדבש בימים מעוננים לכוון את דרכן מהכוורות לפרחים ובחזרה.

 עם זאת, החולשות הגדולות ביותר שלנו הן דווקא חושי המישוש והריח המצומצמים. יותר מ-99% מכל הזנים החיים, ממיקרואורגניזמים ועד בעלי חיים, מסתמכים על חושים כימיים כדי למצוא את דרכם. הם אף הצליחו לחדד לשלמות את היכולת לתקשר באמצעות כימיקלים מיוחדים המכונים פרומונים. לעומת זאת, בני אדם, וגם קופים וציפורים, נחשבים לצורות החיים המעטות שהן בעיקרן אודיו–ויזואליות, ובהתאם גם חושי ריח והטעם שלהן חלשים מאוד.

 בכל הקשור לטעם ולריח, אנחנו מפגרים הרבה אחרי נחשים וכלבי ציד. עליבותם של החושים הללו אצלנו משתקפת באוצר המילים הדליל שמשמש אותנו לתיאור המידע שמתקבל מהם. לרוב אנחנו נאלצים להישען על דימויים ומטאפורות. אנחנו אומרים שליין יש "ניחוח עדין" והטעם שלו "מלא ופירותי". ניחוח הוא "כמו שושנה", "עץ אורן" או "גשם שרק ירד מהשמים". את מה שלא נתן לנו הטבע אנחנו מנסים לעשות באמצעות התחכמות מילולית מצד אחד, ומדע וטכנולוגיה מהצד השני. מכשירים שפיתחנו עזרו לנו לתרגם חלק מהעולמות החושיים של שאר צורות החיים אל טווח הקליטה המוגבל שלנו. לעולם לא ננווט את דרכנו באמצעות הרגשת השדה המגנטי של העולם, או נשיר בפרומונים, אך אנחנו מצליחים לא רע לתרגם חלק מהעולם הנמצא מחוץ לתפיסתנו למשהו שאנחנו מסוגלים לתפוס.

נוסחת היופי: 20% שחוזרים על עצמם

השימוש הנוכחי בטכנולוגיה, בשילוב בחינת ההיסטוריה האנושית, מעניק לנו תובנות מעניינות לגבי המקור והטבע של ההנאה מיופי, אמנות ואסתטיקה. חוקרי מוח מצאו, לדוגמה, שהמוח מגורה באופן מיוחד על ידי תבניות שבהן ישנה חזרה של 20% על אלמנטים, המקבילה בגסות לרמת המורכבות הנמצאת במבוך פשוט או בצלב אסימטרי. רמת המורכבות שמשותפת לחלק ניכר מהאמנות הקלאסית, כולל בעיצובי דגלים, עשויה להיות צירוף מקרים (אם כי איני מאמין שזה המקרה). היא עולה שוב בגילופים באזורים העתיקים של המזרח התיכון ומסואמריקה וכן בציורים ובמכתבים של השפות האסייתיות המודרניות. אותה רמה של מורכבות מאפיינת חלק ממה שנחשב אטרקטיבי באמנות הפרימיטיבית ובאמנות והעיצוב המודרניים והאבסטרקטיים. המקור המסתתר מאחורי העיקרון הזה נובע ככל הנראה מכך שרמת המורכבות הזו היא הגבוהה ביותר שהמוח יכול לעבד במבט אחד, באותו אופן ש-7 הוא המספר הגבוה ביותר של אובייקטים שניתן למנות במבט אחד. כאשר התמונה מורכבת יותר, העין תופסת את התוכן באמצעות תנועה מהירה או מעבר מתמיד מחלק אחד לשני. איכות של אמנות טובה נמדדת, במידת מה, מהתאמתה ליכולת הנוירולוגית שלנו.

בתחום אחר של האמנות החזותית נמצאת הביופיליה (biophilia), תחושת השייכות הבסיסית שאנשים חשים כלפי אורגניזמים אחרים, בייחוד כלפי עולם החי. מחקרים הוכיחו כי כאשר ניתן לאנשים החופש לבחור את סביבת הבתים או המשרדים שלהם, הם נוטים לבחור סביבה המשלבת שלושה מאפיינים, המובנים אינטואיטיבית לאדריכלי נוף ויזמי נדל"ן: הם רוצים להיות בגובה ולהביט כלפי מטה; הם מעדיפים שטח דומה יותר לערבה, שכולל עצים פזורים וחורשות; והם רוצים להיות קרובים למאגר מים, כמו נהר, אגם או אוקיינוס. גם אם האסתטיקה של כל האלמנטים הללו אינה מושלמת או פונקציונאלית, רוכשי הבתים ישלמו כל מחיר שהם יכולים להרשות לעצמם כדי לזכות בנוף מסוג זה.

במילים אחרות, אנשים מעדיפים לחיות בסביבה הזהה לזו שבה לפני מיליוני שנה באפריקה החל המין שלנו להתפתח. באופן אינסטינקטיבי הם נמשכים ליערות ערבה (פארקים) וליערות מגוונים, המשקיפים ממרחק בטוח על מקורות מהימנים של מזון ומים. אם בוחנים את התופעה ביולוגית, מתברר כי החיבור הזה אינו תמוה כלל. כל מיני החיות המתנועעים מונחים על ידי אינסטינקטים, שמובילים אותם לבתי גידול שמעניקים להם את הסיכוי המרבי להישרדות ולרבייה. אין זה מפתיע, אם כך, שבתקופת הזמן הקצרה שעברה מאז תחילת העידן הניאוליתי, המין האנושי עדיין חש בהשלכות של הצורך העתיק הזה. 

האמנות היצירתית נולדה כהתקדמות אבולוציונית, כאשר בני האדם פיתחו את היכולת לחשיבה מופשטת. המוח האנושי הצליח ליצור תבנית של צורה, של אובייקט מסוים, של פעולה, ולהעביר ייצוג שלם של הרעיון למוח אחר. כך נולדה לראשונה השפה האמיתית והפרודוקטיבית, שנוצרה ממילים ומסימנים שרירותיים. אחרי השפה הגיעו האמנות החזותית, מוזיקה, ריקודים והטקסים והפולחנים הדתיים.

הזמן המדויק שבו החל התהליך שהוביל לגל האמנות האנושית אינו ידוע. לפני 1.7 מיליון שנים עיצבו אבות האנושות המודרנית, ככל הנראה ההומו ארקטוס, כלי אבן בצורת דמעה. כאשר החזיקו את הכלים ביד, הם ככל הנראה שימשו לחיתוך ירקות ובשר.

כבר לפני 500 אלף שנה, בתקופת ההומו היידלברגנסיס (Homo heidelbergensis) החכם יותר, שמבחינת גיל ואנטומיה ממוקם בין ההומו ארקטוס והומו ספינס, גרזני היד הפכו להיות מתוחכמים בהרבה, ואליהם הצטרפו תערי אבן שעוצבו בזהירות. בתוך 100 אלף שנים נוספות, אנשים כבר השתמשו בחניתות מעץ, שבנייתן בוודאי ארכה כמה ימים וכללה כמה שלבים. בתקופה הזו, אמצע עידן האבן, החלו אבות המין האנושי לפתח טכנולוגיה המבוססת על תרבות אמיתית ומופשטת.

בשלב הבא ניקבו חורים בקונכיות כדי שישמשו כתליונים וככלים שרק הלכו והפכו מורכבים יותר, בהם חודי עצמות מעוצבים היטב. הפריט המעניין ביותר הוא חריטות בצבע אוכרה (בין צהוב לחום). אחד העיצובים, מלפני 77 אלף שנים, מורכב משלושה קווים שמחברים שורה של תשע צורות X. הפירוש, אם קיים בכלל, אינו ידוע, אך האופי המופשט של התבנית ברור למדי.

טקסי קבורה החלו לפני  95 אלף שנים לפחות, כפי שגילו בחפירות בהר קדומים בישראל. אחד השרידים, גופתו של ילד בן 9, הונח כך שרגליו כפופות ובזרועותיו הוא מחזיק קרן צבי. הסידור הזה לבדו מצביע לא רק על מודעות אבסטרקטית לגבי המוות, אלא גם על סוג מסוים של חרדה קיומית. בקרב הציידים המלקטים של היום מוות הוא אירוע שמנוהל באמצעות טקסים ואמנות.

כנראה לעולם לא נוכל לדעת מתי החלה האמנות היצירתית כפי שהיא מוכרת לנו היום. מה שברור הוא שהאמנויות נוצרו, בין היתר, מההתפתחויות הגנטיות והתרבותיות בשלב "הפיצוץ היצירתי" שהחל לפני 35 אלף שנה באירופה. מנקודה זו ועד תקופת האבן הקדומה (התקופה הפליאוליתית) כ-20 אלף שנה מאוחר יותר שגשגה אמנות המערות. אלפי דמויות, לרוב של חיות גדולות, התגלו ביותר מ-200 מערות הפזורות בין דרום מערב צרפת לצפון מזרח ספרד, בשני צדי הפירנאים. עם ציורים שנמצאו על צוקים בחלקים אחרים של העולם הן מייצגות תמונה מרהיבה של החיים מעט לפני שחר הציוויליזציה.

הלובר של הגלריות מתקופת האבן הקדומה הוא Grotte Chauvet באזור ארדש בדרום צרפת. יצירת המופת המרכזית נוצרה על ידי צייר אחד וכוללת צבעי אורכה, פחם וחריטות. היא מציגה עדר של ארבעה סוסים (זן פראי טבעי באירופה באותה התקופה) שדוהרים ביחד. כל חיה מיוצגת רק באמצעות הראש שלה, אך כל אחת מהן היא בעלת אופי ייחודי. העדר צמוד ודוהר באלכסון, כאילו נצפה מנקודה מעט גבוהה יותר, ומשמאלו השוליים של החרטומים סותתו כדי להעניק להם נוכחות.

ניתוח מדויק של הציור מצא כי כמה אמנים ציירו תחילה זוג קרנפים זכרים בקרב ראש בראש, והוסיפו שני שורי בר מתרחקים. שתי הקבוצות מוקמו כך שנותר מקום במרכז. בחלל הזה צייר האמן את העדר הקטן של הסוסים.  הקרנפים ועדר הבקר שורטטו ככל הנראה לפני 32-30 אלף שנים, ועל פי ההערכה הראשונית, הסוסים צוירו אף הם באותה תקופה. אולם האלגנטיות והכלים ששימשו בציור הסוסים גרמו לחלק מהחוקרים לשנות את הקביעה ולהעריך כי המוצא שלהם הוא בתקופה המגדלנית, שהחלה לפני 17 אלף שנה והסתיימה לפני 12 אלף שנה. בהתאם להערכה הזו, מקור הציור הזה הוא באותה תקופה שבה נעשו היצירות הגדולות של מערות לאסקו בצרפת ואולטמירה בספרד.

לא רק התאריך המדויק שבו צוירו הציורים לא ידוע, גם מטרת הציור. אין כל סיבה להניח שהמערה שימשה ככנסיות קדומות, שבהן קבוצות אנשים התקבצו כדי להתפלל לאלים. הרצפות כוסו בשאריות של עצמות של חיות, וישנן הוכחות נוספות שהן שימשו לאכלוס ארוך טווח. ההומו ספינס הראשון הגיע למרכז ומזרח אירופה לפני 45 אלף שנה. המערות באותה תקופה בוודאי שימשו כמקלטים שאפשרו לבני האדם לשרוד בחורפים הקשים.

תפילה למזל או תיעוד של היומיום

חלק מהחוקרים טוענים כי ייתכן שציורי המערות נועדו להגברת ההצלחה בציד. ההנחה הזו זוכה לחיזוק משום שחלק ניכר מנושאי הציור הן חיות גדולות. יתרה מכך, 15% מציורי החיות הללו מציגים חיות שנפצעו מחניתות או מחצים. ראיות נוספות לתכנים ריטואליים במערות באירופה התקבלו מגילויו של ציור שבמרכזו מה שנראה כמו כוהן בכיסוי ראש בצורת אייל, שייתכן שאף נוצר מראש אמיתי של אייל. התגלו גם פסלים של שלושה "אנשי אריות", בעלי גוף אנוש וראש אריה – המבשרים את האלים שחצי מגופם היה כשל חיה, שהופיעו בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה המוקדמת של המזרח התיכון.

תפיסה מנוגדת לגבי תפקיד אמנות המערות מקודמת על ידי ביולוג חיות הבר ר. דייל גוטרי, שעבודתו "הטבע של האמנות הפאליאוליתית", היא המקיפה ביותר שפורסמה אי פעם על הנושא. לטענתו של גוטרי, ניתן להסביר את מרבית האמנות כייצוגים של חיי היומיום בתקופות האבן המוקדמת והמגדלנית. החיות המוצגות שייכות לזנים ששוכני המערות לרוב צדו (וכמה זנים, כמו אריות, שצדו בני אדם), כך שברור מאליו כי יהיה זה נושא שגור לשיחה ולתקשורת ויזואלית. היו גם יותר דמויות של בני אדם, או לפחות חלקים של האנטומיה האנושית, שלרוב כמעט אינם מוזכרים בהקשר של אמנות המערות. הדמויות הללו נחשבו לרוב למשעממות יותר. שוכני המערות נהגו ליצור שרטוטים בכך שהחזיקו ידיהם נגד הקיר וירקו אבקת אוכרה, כך שזו סימנה את מתווה היד. גודל הידיים מצביע על כך שלרוב ילדים עסקו בפעילות הזו. קיימת גם כמות לא מבוטלת של גרפיטי, הכוללת שרבוטים חסרי משמעות ושרטוטים גסים של אברי המין הזכריים והנשיים. ישנם אף פסלים של נשים שמנות במיוחד, ונראה שהוצעו כמנחה לרוחות או לאלים להגברת הפריון (הלהקות הקטנות היו זקוקות לכמה שיותר חברים). מנגד, הפסלים היו יכולים באותה מידה להיות ייצוג מוגזם של הדשנות שהיתה נחוצה לנשים במהלך ימי החורף הקשים.

התיאוריה התועלתנית לגבי אמנות המערות, ולפיה הציורים והחריטות מייצגים את חיי היומיום, היא כמעט נכונה בוודאות, אולם רק בחלקה. מומחים מעטים בלבד הביאו בחשבון את היווצרותה ושימושה של המוזיקה. התופעה הזו מספקת ראיות עצמאיות לכך שלפחות חלק מהציורים והפסלים היו בעלי תוכן קסום בחייהם של שוכני המערות. חלק מההוגים טענו כי למוזיקה אין חשיבות דרוויניסטית, שהיא נבעה מהשפה כ"פינוק שמיעתי" שמטרתו "לענג בלבד", כפי שהגדיר זאת אחד הכותבים. אמנם כמעט לא ניתן למצוא ראיות לתוכן המוזיקה עצמה, בדיוק כפי שאין לנו תווים ולפיכך שום תיעוד של המוזיקה בימי היוונים והרומאים, רק את כלי הנגינה עצמם.

אך למעשה כלי הנגינה התקיימו כבר בשלב מוקדם של הפיצוץ היצירתי. "חלילים", צינורות שהפיקו צלילים, היו נפוצים כבר לפני 30 אלף שנה ונבנו בעיקר מעצמות של עופות. במערות Isturitz בצרפת ובאתרים נוספים סווגו 225 צינורות כחלילים, הזיהוי של חלקם ודאי. בחלק מהם ניתן למצוא חורים לאצבעות הממוקמים בשורה אלכסונית לפי כיוון השעון בזווית שככל הנראה נועדה להתאים לאצבעות של היד האנושית. החורים נוקבו בצורה כזו שמאפשרת את הידוק קצות האצבעות. גרהם לאוסון, חלילן בן זמננו, ניגן בהצלחה בשחזור שיצרו מאחד הכלים הללו.

נמצאו פריטים נוספים שניתן לפרש ככלים מוזיקליים, בהם תערים דקים מאבן צור המפיקים צלילים נעימים כשמכים בהם (בדומה לצליל שמופק מפעמוני רוח).

האם ניתן להגדיר את המוזיקה כדרוויניסטית? האם היה לה ערך הישרדותי עבור השבטים שהשתמשו בה בתקופת האבן המוקדמת? המסקנה, המגיעה מבחינה של המנהגים של תרבויות הציידים-לקטים העכשוויות מרחבי העולם, היא שאכן זה היה המצב. שירים, לרוב מלווים בריקודים, הם מנהג אנושי אוניברסלי: האבוריג'ינים האוסטרלים לדוגמה היו מבודדים מאז הופעת אבותיהם הקדמוניים לפני 45 אלף שנה, אולם השירים והריקודים שלהם דומים בסגנונם לזה של תרבויות ציידים–לקטים אחרות, לפיכך הגיוני להניח כי הם דומים לשירים ולריקודים של שבטים קדומים אחרים מהתקופה הפאליאוליתית.

האנתרופולוגים כמעט לא הקדישו תשומת לב למוזיקה של תרבויות הציידים–לקטים העכשוויות, והעדיפו להתמקד במומחיות במוזיקה, בדיוק כפי שעשו בכל הקשור לבלשנות ולאתנובוטניקה (חקר הצמחים שהיו בשימוש השבטים). אף על פי כן, השירים והריקודים היו בעלי משמעות מרכזית בחברות הקדומות. יתרה מכך, הם היו שכיחים למדי, ונגעו בטווח רחב של נושאים מחיי היומיום. המחקרים המקיפים שנערכו על עמי האינואיטים, גאבון והאבוריג'ינים של ארנהם, מצאו כי השירים שלהם כוללים רמת פירוט ומורכבות הדומה לזו הקיימת בשירים בציוויליזציות מודרניות מתקדמות. הלחן המוזיקלי של תרבויות ציידים– לקטים עכשוויות לרוב משמש ככלי בסיסי להעברת ידע. הנושאים ברפרטואר כוללים היסטוריה ומיתולוגיה של השבטים וכן ידע שימושי לגבי האדמה, הצמחים ובעלי החיים.

אמנות המערות של ימי האבן באירופה הדגישה את החשיבות של בעלי החיים, בעוד שהשירים והריקודים של השבטים המודרניים התייחסו בעיקר לציד. האמנות של השבטים המודרניים עוסקת בעיקר בסוגי הטרף השונים והכוח שמעניקים כלי הציד. הם מפייסים את החיות שהרגו או עומדים להרוג ומוקירים את האדמה שעליה הם צדים. הם משחזרים וחוגגים מסעות ציד מוצלחים מהעבר. הם מכבדים את המתים ומבקשים את טובת האלים ששולטים בגורלם.

עולה בבירור כי השירים והריקודים של הציידים–לקטים העכשוויים מספקים מטרה ברורה הן ברמה האישית הן ברמה הקבוצתית. הם מקרבים בין חברי השבט, יוצרים ידע משותף ומטרה. הם מציתים תשוקה לפעולה. הם פועלים כזיכרון ומוסיפים למאגר המידע שמשרת את צורכי השבט. הכרת השירים והריקודים מעניקה כוח לחברי השבט.

יצירה וביצוע של מוזיקה הן אינסטינקט אנושי בסיסי. דוגמה קיצונית לכך באה לידי ביטוי במחקרו של חוקר מערכת העצבים אנירודה ד.פטאל שבחן את בני הפיראהא (Pirahã), שבט קטן מאזור האמזונאס בברזיל. "השפה של חברי השבט אינה כוללת מספרים או תפיסה של ספירה. לשפה אין מונח קבוע לצבעים. הם לא יצרו מיתוסים, והם אינם מציירים, מלבד צורות עץ פשוטות. ועם זאת יש להם מוזיקה בשפע. בעיקר שירים".

פטאל התייחס למוזיקה כאל "טכנולוגיה ניתנת לשינוי". בדומה לאוריינות ולשפה, היא שינתה את הדרך שבה אנשים רואים את העולם. היכולת לנגן בכלי מוזיקלי אף משנה את מבנה המוח. למוזיקה יש השפעה חשובה על הרגשות האנושיים ועל הפרשנות שניתנת לאירועים. על פי מחקרי מוח היא מצליחה להצית רגשות בלפחות שישה מנגנונים נוירולוגיים שונים.

בהתפתחות המנטלית המוזיקה נחשבת קרובה לשפה, ובאופנים שונים נראה שהיא אף נובעת מהשפה. יש דמיון בין דפוסי ההבחנה של עליות וירידות מלודיות. אולם בעוד שרכישת שפה בקרב ילדים היא מהירה ועצמאית ברובה, המוזיקה נרכשת בתהליך אטי יותר ותלויה בלמידה נלווית ובאימונים. יתרה מכך, למידת השפה מתבצעת בתקופה מוגדרת שבה הכישורים נקלטים במהירות ובקלות, בעוד שבמוזיקה לא קיימת תקופה רגישה שכזו. עם זאת, גם השפה וגם המוזיקה הן בעלות מבנה תחבירי המורכב מאלמנטים נפרדים – מילים, תווים ואקורדים. בקרב אנשים בעלי כשלים קוגניטיביים בתפיסת המוזיקה (המהווים בין 2%-4% מהאוכלוסייה), כ-30% סובלים גם מפגם הגורם לעליות ולירידות בטון הדיבור.

הולכות ומתגברות הראיות לכך שמוזיקה היא מאפיין חדש יחסית בהתפתחות האנושית. ייתכן שהיא התפתחה מתוך השפה. אולם הנחה זו אינה טומנת בחובה את הטענה כי המוזיקה היא תוספת תרבותית בלבד לדיבור. יש לה מאפיין אחד לפחות שאינו משותף לדיבור – קצב שניתן לסנכרן בין השיר והריקוד.

ההבדל בין מדען למשורר

מהם בדיוק מדעי הרוח? ניתן למצוא מאמץ רציני להגדיר אותם בחוק מ-1965 שאושר בקונגרס וייסד את הקרן הארצית למדעי הרוח והקרן הארצית לאמנויות:

המונח "מדעי הרוח" כולל  אך אינו מוגבל לחקר התחומים הבאים: שפות - הן מודרניות והן קלאסיות - בלשנות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה של המשפט, פילוסופיה, ארכאולוגיה  דת השוואתית, אתיקה, היסטוריה, ביקורת ותיאוריית האמנות, אותם אספקטים במדעי החברה שהם בעלי תכנים של מדעי הרוח ושמיישמים שיטות של מדעי הרוח, ומחקר יישום מדעי הרוח לסביבה האנושית תוך הענקת תשומת לב מיוחדת להשקפת המורשת המגוונת, המסורות וההיסטוריה שלנו ולרלוונטיות של מדעי הרוח לתנאים העכשוויים של החיים הלאומיים.

ההגדרה הזו כנראה מצליחה להקיף את הטווח של מדעי הרוח, אך אין בה כל התייחסות להבנת התהליך הקוגניטיבי שמאחד את הכל ביחד, או הקשר שלהם לטבע האנושי התורשתי והמקור שלהם בהיסטוריה הקדומה. אנחנו לעולם לא נחווה הבשלה מלאה של מדעי הרוח עד שלא נוסיף את האלמנטים הללו לתמונה הכללית.

מאז דעיכת הנאורות המקורית בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, האיחוד בין מדעי הרוח והמדעים הטבעיים נקלע למבוי סתום. דרך אחת להתגבר עליו היא להתאים בין התהליך היצירתי וסגנון כתיבת הספרות עם המחקר המדעי. זו עשויה להתגלות כמשימה פשוטה יותר ממה שהיא נראית במבט ראשון. הממציאים והחדשנים בשני התחומים הם למעשה בעלי חלומות ומספרי סיפורים. בשלבים המוקדמים של היווצרות האמנות והמדעים, כל מה שנמצא בראש הוא סיפור. כל אחד מהסיפורים האלו כולל התרה מדומיינת של הסיבוך ואולי אפילו נקודת התחלה, וכמובן בחירת החלקים שיתאימו בין ההתחלה וההתרה.

בעבודות ספרות, בדומה לתחום המדעים, כל חלק ניתן לשינוי ויוצר מערבולת בשאר החלקים, חלקם נחשפים בעוד שאחרים מתווספים. הפרגמנטים ששרדו מתחברים ונפרדים לפרקים, ומתקדמים ככל שהסיפור הולך ומתגבש. תרחיש אחד צץ, ואחריו אחד אחר. התרחישים, בין אם במהותם הם ספרותיים ובין אם מדעיים, מתחרים זה בזה. מילים ומשפטים (או משוואות וניסויים) עומדים למבחן. בשלב כלשהו הרעיון מגיע לקצהו: זה נראה כמו התרה פלאית של סיבוך בעלילה (או פריצת דרך מדעית). אך האם זו הדרך הטובה ביותר, האם היא אמיתית? ההגעה בשלום לסוף היא המטרה של המוח היצירתי. לא משנה כיצד הסוף בא לידי ביטוי או היכן הוא ממוקם, הוא תמיד מתחיל כפנטום שעד הרגע האחרון עוד עשוי להיעלם ולהיות מוחלף באחר. מחשבות שאינן ניתנות לביטוי חגות מעל השוליים. בעוד הפרגמנטים הטובים ביותר מתאחדים, מורכבים במקומם ונעים הלאה, וכך הסיפור מתפתח ומגיע לסופו רב ההשראה. הסופרת האמריקאית פלאנרי אוקונור שאלה "כיצד אוכל לדעת למה אני מתכוונת, עד שלא אראה את הדבר שעליו אני מדברת?". הסופרים תוהים "האם זה עובד?" בעוד שהמדענים מבררים "האם זה יכול להיות נכון?"

המדען המצליח חושב כמו משורר, אך עובד כמו מנהל חשבונות. הוא כותב כדי לזכות בתשומת הלב של עמיתיו, מתוך תקווה שמדענים "רוויים", אלה שבאמתחתם הישגים ומוניטין, יקבלו את הגילויים שלו. המדע צומח בצורה שזוכה להערכה רק בתוך גבולות התחום עצמו: הקו המנחה נובע מאישור המדענים האחרים בדיוק כפי שהוא נובע מרמת אמיתות הטענות הטכניות. המוניטין הוא ההישג הגבוה ביותר בקריירה שלהם. המדענים יכולים לשאול את הציטוט של השחקן ג'יימס קגני, שאמר לאחר שזכה בפרס האוסקר למפעל חיים: "בעסק הזה אתה טוב רק כמו שהבחור השני חושב שאתה".

ההבדל המהותי בין הסגנון הספרותי והמדעי הוא השימוש במטאפורה. בדו"חות המדעיים ניתן להשתמש במטאפורה, בתנאי שהיא צנועה, רצוי עם קמצוץ אירוניה וגינוי עצמי. במדע חשיבות הגילוי היא הפרט המהותי ביותר. ואילו בספרות, המקוריות וכוח המטאפורה תופסים את המושב הקדמי. דו"חות מדעיים מוסיפים לידע שלנו פרגמנט הקשור לעולם החומרי. מנגד, צורת ביטוי לירית בספרות היא כלי להעברת רגשות ישירות מראשו של הכותב לראשו של הקורא. בדיווח המדעי מטרה כזו כלל אינה קיימת, שכן המטרה של המחבר היא לשכנע את הקורא באמצעות ראיות והיגיון בדבר האמיתות והחשיבות של הגילוי. בספרות ככל שהתשוקה לחלוק רגשות חזקה יותר, כך השפה הופכת לירית יותר. במקרי הקיצון ההצהרות הן בוודאות שגויות, מכיוון שכך מעדיפים הכותב והקורא. מבחינת המשורר השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח, עוקבת אחר מחזור החיים שלנו, מסמלת את הלידה, את שיא החיים, מוות ולידה מחדש – זאת אף שהשמש כלל אינה נעה בצורה כזו, אלא זו פשוט הדרך שבה אבות אבותינו דמיינו את גרמי השמיים והכוכבים. הם קישרו את המסתורין השמימי הרב לתעלומות בחייהם, ורשמו אותם בכתבים קדושים ובשירה לאורך התקופות. יעבור עוד זמן רב לפני שהספרות תעניק מעמד נכבד דומה למערכת הסולארית האמיתית, שבה כדור הארץ הוא כוכב שחג סביב כוכב משני.

בשם האמת האחרת, אותה אמת מיוחדת המוצגת בספרות, שואל א.ל.דוקטורוב:

מי יהיה מוכן לוותר על האיליאדה לטובת תיעוד היסטורי "אמיתי"? לכותב כמובן יש אחריות, בין אם כפרשן מכובד ובין אם כאמן, ליצור יצירה שמשרתת אמת שנחשפה. אך אנחנו דורשים זאת מכל יצירות האמנות מכל מדיום. קורא של סיפור בדיוני שנתקל בדמות ציבורית שאומרת או עושה דברים שלא דווחו בשום מקום אחר מודע לכך שהוא קורא את פרי הדמיון. הוא יודע שהסופר מקווה לשקר את דרכו לעבר אמת נעלה יותר, שלא ניתן להשיג באמצעות דיווח עובדתי. הרומן הוא תרגום אסתטי שמציג פרשנות לדמות ציבורית בדיוק כמו ציור פורטרט. רומן לא נקרא כמו עיתון, אלא כפי שהוא נכתב, ברוח חופשית"

פיקאסו הביע בקצרה רעיון דומה: "האמנות היא אותו שקר שמאפשר לנו לראות את האמת". 

תרגום: ליטל סמט | הגהה: דרור קסטל | טקסט זה פורסם לראשונה בהרווארד מגזין