אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פלייאוף הבייסבול התחיל: מי רוצה חולצה של חובט לטיני? צילום: רויטרס

פלייאוף הבייסבול התחיל: מי רוצה חולצה של חובט לטיני?

האם יש קשר בין הצטיינות מקצועית לפופולריות או שהיא קשורה דווקא לאיך שהתקשורת מפרשנת את הפעולות? האם יש קשר בין קבוצה יעילה מבחינה כלכלית לקהל שמרגיש שעובדים עליו, והאם יש קשר בין היאנקיז לשאר קבוצות הליגה? פלייאוף ה־MLB התחיל עם כמה שאלות ללא תשובות ברורות

10.10.2012, 11:28 | אסף רותם

פלייאוף הבייסבול שהתחיל סיים עונה שכללה שלוש הפתעות ענק, ותואר שכמוהו לא ראו בבייסבול זה 45 שנה. בסוף העונה העפילו לפלייאוף באמריקן ליג ניו יורק יאנקיז, אוקלנד אייז ודטרויט טייגרז. בנשיונל ליג הצליחה וושינגטון נשיונלס להחזיר את פלייאוף הבייסבול לבירת ארה"ב לראשונה מאז 1933, והיא מתחרה מול סן פרנסיסקו ג'איינטס וסינסינטי רדס. סנט לואיס קרדינלס ובולטימור אוריולס הגיעו לפלייאוף דרך משחקי ה"ווייל קארד" וכבר רשמו ניצחונות ראשונים בפלייאוף.

דרק ג דרק ג'יטר, מניו יורק יאקיז | צילום: בלומברג דרק ג

הצלחה ודעות קדומות

נתחיל בסיפור האישי - "הכתר המשולש" הוא תואר שבו זכה מיגל קבררה, החובט המצוין של דטרויט טייגרס. קבררה סיים את העונה המתישה של 162 המשחקים כשהוא ראשון באחוזי חבטה, בהום ראנס (חבטות כה חזקות, שהן יוצאות מתחומי המגרש ומשלימות הקפה מלאה לחובט ולכל הרצים שהיו על הבסיסים) ובנקודות שהוא הצליח לחבוט - בכל פעם שיש רצים על הבסיסים והשחקן חובט בהצלחה, הוא מביא נקודות לקבוצתו. לא לשווא איש לא הצליח להשיג את התואר הזה 45 שנה - זה שווה ערך להובלת ה־NBA בנקודות, באחוזים מהשדה ובאסיסטים.

קראו עוד בכלכליסט

קבררה השיג את התואר בזמן שהוא משחק את משחקיו הביתיים במדי דטרויט בקומריקה פארק, שהוא אצטדיון ענק, מה שמקשה על חובטים לחבוט הום ראנס. ובכל זאת, חולצתו של קבררה הגיעה רק למקום ה־19 במכירת החולצות השנה. למה? ובכן, קבררה הוא לטיני, כמו כמעט 30% מהשחקנים, אבל הקהל שקונה את החולצות נותר לבן, וכאלו נותרו גם העדפותיו - וגם העדפות השדרנים. מתברר ששדרנים נגועים בלא מעט דעות קדומות. מחקר שניתח 200 שידורים והתפרסם השנה הראה כי אם שחקן מתואר, לדוגמה, כ"ילד של השכן", “צנוע" או "עובד קשה" - ביותר מ־75% מהפעמים מדובר בשחקנים לבנים.

לעומת זאת, אם השחקן מתואר כ"חמום מוח" או כ"חסר סבלנות" ביותר מ־50% מהמקרים, מושא התיאור יהיה שחקן ממוצע היספני. אגב, לא רק צבע העור משנה, אלא גם הגודל. שחקנים קטנים מקבלים יותר קרדיט על דברים שאינם מדידים, כמו "אנרגיה", "מאמץ" ו"עשיית הדברים הקטנים". שחקנים גדולי גוף, לפי השדרנים האמריקאים, לעולם אינם מתאמצים, עובדים קשה או עושים את הדברים הקטנים. בעידן האוהד המודרני, שקורא, מתעניין ויודע המון, מגיע לו לקבל שדרנים שהם יותר מרק אנשים שקרבתם למשחק מעוורת אותם למציאות.

לא כולם היאנקיז

הלאה, לבוסטון, מי שהיתה בתחילת העונה הקונצנזוס להגיע לפלייאוף, לאחר שכשלה בשנה שעברה, התרסקה וסיימה לראשונה מאז 1997 במאזן שלילי. הסיפור כאן הוא פשוט: בוסטון התחילה לשחק את המשחק של יריבתה השנואה, ניו יורק יאנקיז, שזה אומר להחתים שחקנים בשיאם ולשלם עליהם יותר ממה שהם שווים. אלא שלא כל אחד יכול לעשות בהצלחה את מה שהיאנקיז עושים. שתי ההחתמות הגדולות של השנה שעברה - קארל קרופורד ואדריאן גונזאלס - לא הצדיקו את המחיר, והקבוצה התקשתה לנצח.

למזלה, באמצע העונה החליטה עוד קבוצה, לוס אנג'לס דודג'רס, תחת בעלים חדש, לשחק את משחק העשירים. בן לילה הרד סוקס הצליחו לשלוח את השניים ואת הפיצ'ר השנוא ג'וש בקט לדודג'רס, להיפטר מהתחייבויות בסך של כרבע מיליארד דולר, וכך ללכת לבנייה מחדש בצורה זולה ויעילה יותר. נראה שהפעם הם ייזהרו מלהפוך שוב לאויב השנוא עליהם. ומהצד השני, הדודג'רס צריכים להיזהר שלא לחזור בשנה הבאה על התסריט הידוע והיקר: לא כל קבוצה יכולה להיות היאנקיז.

השיבה לחיים

שתי קבוצות עשו את הדרך ההפוכה, מאיומות לפלייאוף: בולטימור ואוקלנד. בולטימור עשתה זאת לאחר שמינתה את דן דוקט למנהל הקבוצה - אותו דוקט שהיה המנהל המקצועי של הליגה המקצוענית שהוקמה בישראל ב־2007 וכשלה כלכלית. דוקט כבר היה פרסונה נון גראטה בבייסבול, אך איכשהו המועדון הכושל הזה בחר בו, והוא עשה פלאים בתוך שנה בלבד.

ולצד בולטימור גם אוקלנד חזרה מן המתים: עשר שנים אחרי שיצא הספר "מאניבול" - בילי בין, המנהל של אוקלנד אייז, עשה זאת שוב. למעשה, מאניבול צריך היה להיכתב על הקבוצה הנוכחית, כי בקבוצה ההיא, של 2002, היו לא מעט אולסטארים. ואילו השנה הוא עשה זאת ללא אף כוכב, ואף ללא שחקנים שמצטיינים ביעילות שלהם.

לאוקלנד אין אף שחקן ב־30 הראשונים מבחינת הניצחונות שהוא ייצר. כל השחקנים הטובים שהיו בקבוצה בשנה שעברה נשלחו בטרייד, והקבוצה הצעירה הזו נבנתה מרוקיז, שחקני שנה ראשונה שחלקם מבטיחים וחלקם מפתיעים, ומעוד כמה שחקנים שאינם רוקיז, אבל גם לא נחשבו לכישרונות גדולים מדי ולכן לא קיבלו הרבה מדי הזדמנויות. אוקלנד הצליחה להגיע לפלייאוף, וביומיים האחרונים של השנה השיגה אף את טקסס החזקה והעשירה ושלחה אותה להתחרות במשחק על כניסה לפלייאוף.

זאת בעוד שאוקלנד מבטיחה לעצמה לא רק לשחק בפלייאוף לראשונה מאז 2006, אלא גם יתרון ביתיות, מה שמעניק לה עשרות מיליוני דולרים. אלא שגם כאן ראוי לזכור כי גם לשנים של ייבוש האוהדים, שרוצים לראות כוכבים, יש מחיר.

למרות ההצלחה, והנסיקה של הקבוצה בקיץ, שהוא העונה למלא את האצטדיון, אוקלנד הצליחה למשוך רק 13% יותר צופים מהעונה החולפת, וסך הכל משכה השנה פחות מ־21 אלף צופים למשחק, שזה מקום 27 בליגה (מתוך 30), ותפוסה של 60% בלבד.

בילי בין יאשים את האצטדיון - כי הוא דוחף למעבר של הקבוצה לסן חוזה העשירה - ואת הכלכלה, אבל בסופו של דבר אוהדים אינם טיפשים, וספורט איננו מתנהל בוואקום. אם אתה לא מספק את הסחורה, קבוצה אחרת תספק אותה, או שהטלוויזיה תספק אותה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות