החול יזכור

מי שעומד על הטיילת מעל מה שהיה פעם חוף הילטון בתל אביב יכול להתרשם בטעות שהתחזית האפוקליפטית של נביאי ההתחממות הגלובלית מתחילה להתגשם, ומפלס פני הים מתחיל לעלות ולאיים על העיר. רצועת החול הרחבה שמאז ומעולם נמתחה לרגלי הגבעה של גן העצמאות נעלמה, וגלי הים מכים בקיר הטיילת. זו לא הגאות. זו התוצאה הישירה של בניית הטיילת קרוב מדי לקו המים. הגלים שחוזרים מהקיר שוטפים את החול מהסלעים שחבויים תחתיו, חושפים אותם ומנמיכים את קו החוף.

חוף הילטון המנוח אינו לבד. חופים שלמים מצטמצמים גם באשקלון, הרצליה, חוף השרון, נתניה, בית ינאי, חדרה וקיסריה. בדו"ח מיוחד שהונח לפני שלוש שנים על שולחן ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת הוגדרה הבעיה כ"נסיגה מזרחה של תחום המים הטריטוריאליים של ישראל". או במילים אחרות, הידוק החגורה על המותן הצר של המדינה. החזרת שטחים, לים. גם רמי צדוק, ביולוג ימי שעוקב אחר מפלסי החופים בישראל, אומר שמפלס מי הים עלה ב־18 השנים האחרונות בכ־2.5 ס"מ, אך הסיבה למחיקת החופים היא בריחת החול.

חול הקווארץ הרך שמכסה את חופי ישראל אינו מובן מאליו. הוא אפילו לא מכאן. מקורו בהרי אתיופיה וסודן שבמזרח אפריקה, משם הוא נישא על מימי הנילוס, נשטף מהדלתא של מצרים אל הים התיכון, ונישא צפונה על גבי הזרמים אל חופי ארץ ישראל. כך הוא הגיע אלינו במשך אלפי שנים, עד שהוקמו על הנילוס סכרים. הגדול שבהם הוא סכר אסואן, שמאז סיום בנייתו ב־1969 עוצר את הסחוֹפֶת באגם נאצר. כן, הכל התחיל בנאצר. מאז שנות השבעים אספקת החול לחופי ישראל מידרדרת בהתמדה. ולא רק לישראל. גם בחופי הדלתא בצפון מצרים נוצרה תופעה של נסיגת קרקע, בקצב של יותר ממטר בשנה. במצרים כבר החלו בפרויקט לאומי של בניית שוברי גלים שנועדו להגן על החול שנשאר בחופים הגדולים והמתוירים מפני הרעבתנות של גלי הים. וכיוון שמקורו של חלק מהחול שעדיין מגיע אלינו הוא בביסים הגדולים שהים נוגס בדלתא, כשהפרויקט יושלם יגיע אפילו פחות חול לישראל. נותרה קצת אספקה, בדמות גרגירים שהים מביא מהמצבורים העצומים שבין רפיח לפורט סעיד בסיני.

אנחנו צריכים את החול לחופים, שיישארו לבנים ויפים, לריפוד בסיסי המצוקים שלנו, ולדיונות, שהן בתי גידול עצומים לעשרות מיני בעלי חיים וצמחים, חלקם נדירים במיוחד. אבל אנחנו לא עושים את החיים קלים לגרגירי החול שעדיין מגיעים אל חופינו. זה מתחיל בכריית חול מאסיבית שהתרחשה באופן חוקי עד 1964 ובאופן לא חוקי עוד שנים רבות אחר כך. במו ידינו וכפות דחפורינו הורדנו את מפלס החול בחופים. במקביל הוקמו לאורך החופים עשרות מלכודות חול שעד היום עוצרות את מסעו: מרינות, נמלים מסחריים, שוברי גלים ובנייה ממש על קו המים - כל מכשול יוצר תלולית חול תת־ימית מדרום לו ומחסור חמור באזור שמצפון לו. החול שחסר בפלמחים שוכב מאחורי שובר הגלים העצום באשדוד. החול שמפסיק להגיע לשפיים וגעש נעצר בקיר הדרומי של המרינה בהרצליה. ככל שנעים צפונה הולכת ופוחתת כמות החול שמגיע לחוף. כל עיר מגלגלת את הרעה אל זו שלצפונה. רוב החול מהנילוס מסיים את מסעו במפרץ חיפה.

אין ראש עירייה שרוצה להיות חתום על חופים נטולי חול, מרופדים בשברי סלעים וצדפים. בעצם יש. לפני כמה חודשים עיריית הרצליה החלה בעבודות להקמת טיילת קרובה מאוד לקו החוף, תוך שימוש בתוכנית הנדסית בת 50 שנה ועקיפת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. המטרה המוצהרת: הנגשת חוף הים לציבור. אולי כדאי שיקפצו לביקור בחוף הילטון, ויראו כמה חוף יישאר לציבור שלהם בעוד כמה שנים.