ליגה קטנה ומטריפה

כשמחפשים להראות לאן הכדורגל הישראלי יכול וצריך לשאוף, מביאים בדרך כלל בתור דוגמה מדינות עם אוכלוסייה קטנה ונבחרות גדולות, כמו דנמרק, אורוגוואי, קרואטיה או יוון. אבל אולי ההשוואות האלה לא הוגנות. אחרי הכל, דנמרק היא מדינה סקנדינבית עשירה, יוון וקרואטיה הן מדינות אירופיות עם תרבות ספורט סופר־מפותחת ואילו לאורוגוואי יש מסורת כדורגל מהמפוארות בעולם. במקום זה אולי עדיף לקחת כדוגמה מדינה לא אירופית, לא עשירה וחסרת מסורת, שבתוך שנים ספורות הצליחה להזניק את הכדורגל שלה לרמה עולמית. ברוכים הבאים לאקוודור.

שרימפס, חקלאות, בננות וכדורגל

אפילו בקנה מידה דרום אמריקאי אקוודור רחוקה מלהיות מעצמה. עם 15 מיליון תושבים, תמ"ג של 125 מיליארד דולר (כמחצית מזה של ישראל) ומשק שעדיין מתבסס על חקלאות, אקוודור היא לכל היותר כלכלה בינונית. גם השגשוג היחסי של השנתיים־שלוש האחרונות, שבא אחרי שתי פשיטות רגל גדולות של הממשלה, לא הפך את יצואנית הבננות והשרימפס למדינה שיכולה לשפוך מיליארדים על ספורט.

שחקן ברצלונה מאקוודור. החליטו לבנות אצטדיון | צילום: אי פי איי

בהתאמה, גם הכדורגל של אקוודור מעולם לא היה אטרקציה גדולה, והנבחרת המקומית - שמכונה "לה טרי" על שום שלושת הצבעים שלה - נחשבה באופן מסורתי לאחת הנמושות של היבשת.

כל זה החל להשתנות לפני עשור, כשאקוודור העפילה לראשונה בתולדותיה לגביע העולם שהתקיים ב־2002, אחרי שסיימה את המוקדמות במקום השני והקדימה אפילו את ברזיל. במונדיאל עצמו היא הודחה כבר בשלב הבתים, אבל ארבע שנים אחר כך, בגרמניה, "לה טרי" כבר הגיעה לשמינית הגמר על חשבונן של קוסטה ריקה ופולין, שם הפסידה 1-0 לאנגליה. את ההשתתפות במונדיאל האחרון בדרום אפריקה פספסה אקוודור בנקודה אחת בלבד, ועכשיו, לקראת אליפות העולם שתיערך בברזיל ב־2014, היא ממוקמת במקום השני במוקדמות, מקום שאם יישמר יבטיח לה ביקור בריו או בסאו פאולו.

אבל לא מדובר רק בהישגים של הנבחרת. הליגה המקומית החלה בשנים האחרונות לייצא שחקנים מצוינים לחו"ל, בראשם כמובן אנטוניו ולנסיה ממנצ'סטר יונייטד; ואילו קבוצת LDU קיטו הפכה ב־2008 לקבוצה הראשונה מאקוודור שזוכה בקופה ליברטדורס, המקבילה הלטינית של הצ'מפיונס האירופית. אגב, כל זה מתרחש בליגה שסך הכנסותיה עומד על 40 מיליון דולר בשנה - בערך מה שדיוויד בקהאם לבדו מרוויח. איך זה קרה?

לפי "האקונומיסט", שהקדיש לאחרונה כתבה לכדורגל האקוודורי, המהפך התחיל ב־1988, כשההתאחדות המקומית החתימה את דוז'אן דראסקוביץ' המונטנגרי (אז יוגוסלבי) לתפקיד מאמן הנבחרת, במטרה שינחיל לה סגנון ושיטות אימון מתקדמים. במקביל, הקטינה ההתאחדות את הליגה הראשונה מ־18 ל־12 קבוצות וחייבה את המועדונים לשתף בכל משחק לפחות שחקן אחד מקומי מתחת לגיל 20 כדי לקדם כישרונות צעירים.

שחקנים בקיטו. מאמנים זרים והשקעה בנוער | צילום: רויטרס

גם להם יש בארסה

נקודת המפנה הבאה התרחשה בשנת 2000, כאשר בעקבות משבר כלכלי חמור הוצמד המטבע המקומי, הסוקרה, לדולר האמריקאי. התוצאה היתה שלאחר שנים שבהן הפיחות בערך המטבע לא אפשר למועדונים להתחייב מראש על גובה המשכורות, המעבר לדולר הביא יציבות פיננסית והפך את אקוודור ליעד אטרקטיבי עבור שחקנים ומאמנים זרים, בעיקר מן המדינות השכנות. אה כן, ויש עוד משהו קטן: הקבוצה הפופולרית באקוודור ואחת המצליחות בתולדות הליגה נקראת ברצלונה. בכל זאת, שם מחייב.

באותן שנים הפכה קבוצת LDU (ראשי תיבות של "ליגה דפורטיבה אוניברסיטאריה") מהבירה קיטו למודל הצלחה. הקבוצה החתימה שחקנים בעלי משמעת ויכולת מנהיגות ובנתה עבורם מתקני אימון מודרניים; היא החתימה מאמנים מצ'ילה ומארגנטינה שהביאו ניסיון וידע מקצועי; וגם הקימה מגרש ביתי חדש - ה"קאסה בלאנקה" (הבית לבן) - אצטדיון מתקדם בן 41 אלף מקומות.

ההשקעה השתלמה. בין 2003 ל־2007 זכתה קיטו בארבע אליפויות רצופות וב־2008 היא רשמה כאמור את הישג השיא שלה, כאשר זכתה בגביע הליברטדורס, לאחר שגברה בדרך על מועדוני פאר מארגנטינה, מקסיקו וברזיל. בעקבות הזכייה השתתפה LDU בגביע העולם למועדונים, שבו העפילה לגמר והפסידה 1-0 למנצ'סטר יונייטד. ההישגים הללו אפשרו למועדון למלא באופן קבוע את האצטדיון הביתי וכך להגדיל את ההכנסות, והם גם משכו לקיטו ספונסרים בינלאומיים גדולים, בהם קוקה־קולה, דיינרס קלאב וג'נרל מוטורס.

ידע זר + השקעה בצעירים = הצלחה

בעקבות ההצלחה, של הנבחרת ושל הקבוצות, החלו יותר ויותר שחקנים מקומיים לצאת ולשחק בליגות זרות. אנטוניו ולנסיה המצוין הוא בלי ספק הבכיר שבהם, אבל הוא לא לבד, וכיום ניתן למצוא אקוודורים בליגות נוספות, בעיקר באלה של דרום אמריקה אבל גם בספרד, רוסיה והולנד. מנגד, זרים איכותיים יותר החלו להגיע לליגה המקומית.

למרות ההצלחות, מצבו של הכדורגל באקוודור רחוק מלהיות מצוין. סביב כישלון הנבחרת להעפיל למונדיאל האחרון עלו טענות על גזענות של הקהל כלפי השחקנים (הסיבה היא שאף על פי שמרבית שחקני הנבחרת הם שחורים, השחורים מהווים רק כ־10% מהאוכלוסייה, שרובה המכריע הוא ממוצא אינדיאני ולבן).

בנוסף, בעיות כלכליות ממשיכות להעיק על חלק גדול מהקבוצות. כך לדוגמה, קבוצת ברצלונה, שמגיעה מהעיר גואייקיל וקרויה על שמו של המועדון ההוא מספרד, גוררת עדיין חובות ישנים, תוצאה של הוצאות גדולות ולא מחושבות, והיא לא זכתה באליפות מאז 1997. אפילו LDU קיטו, שנהנית מתקציב מרוסן ומבעלות יציבה, סובלת לאחרונה מבעיות כלכליות.

למעשה, היריבה העיקרית כיום של קיטו היא קבוצת אמלק (Emelec), הקבוצה האהודה על הנשיא רפאל קוראה, שמכהן מאז 2007 ומקורב מבחינה פוליטית לגוש הפרו־סוציאליסטי של ונצואלה ובוליביה (וגם של רוסיה ואיראן). ייתכן שקרבתו של הנשיא היא שהביאה לכך שב־2009 הפכה ענקית הנפט הוונצואלית PDVSA לספונסרית של המועדון, מה שהגדיל את ההוצאה על שכר בעשרות אחוזים.

בשורה התחתונה, אקוודור היא לא דנמרק ולא קרואטיה והמקרה שלה רחוק מלהיות סיפור סינדרלה עם הפי הנד מושלם. אבל המקרה של אקוודור מלמד שבעזרת ידע זר, השקעה במתקנים ובשחקנים צעירים, גם מדינה בעלת משאבים צנועים יכולה להגיע להישגים. לתשומת לבה של ההתאחדות לכדורגל בישראל.