המספרים מוכיחים: ישראל היא מדינת הספורט העלובה ביותר במערב

לפני כמה שנים הגיע אולף שוט, מומחה תשתיות גרמני, כדי לבדוק עם ד"ר איציק בן מלך את מצב תשתיות הספורט בישראל. במהלך הביקור, סייר המומחה הגרמני במתקני האימונים המתקדמים בישראל - אלו של הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי חיפה ועוד כמה מרכזים. בתום הסיור שאל את בן מלך, לשעבר מנהל היחידה לספורט הישגי בווינגייט, "איפה מועדוני הספורט שלכם?". הוא פשוט לא חשב שמתקני הספורט של מועדוני הספורט הגדולים בישראל הם מועדוני ספורט.

כשגרמני אומר "מועדוני ספורט", הוא מתכוון למתקני ספורט שמתפקדים כמועדון חברתי לכל דבר. מקום שילד יכול להגיע אליו ב־3 בצהריים ולעזוב אותו ב־8 בערב. מקום שבו ילד יכול לעבור אימון בכדורגל ובכדורסל, לשחק פינג פונג ולעשות שיעורי בית. מקום שכדי להירשם אליו צריך לשלם בין 3 ל־5 יורו בחודש, בכל אירופה. מקום שבלעדיו אין תרבות ספורט. אז לא, אין מקומות כאלה בישראל, ענה לו ד"ר בן מלך. אין. ובגלל זה ישראל היא מדינת הספורט המפגרת ביותר בעולם המערבי.

בישראל האגודות פורקו או שאינן מתפקדות. מרכזי הספורט משמשים כמתווכים בלבד, והליך ההפרטה שעבר הכדורגל פגע אנושות ביכולות של ישראל לייצר ספורטאים ברמה סבירה. והמצב רק הולך ומחמיר. ארגוני הספורט בישראל שכחו לחלוטין את המטרה שלשמה הוקמו - לספק לאנשים מקום שבו יוכלו לעסוק בספורט עממי ותחרותי.

"מועדון הכדורגל" מכבי חיפה. "איפה המועדונים שלכם?" שאל המומחה הגרמני | צילום: טל שחר

7% מהספורטאים - שחקני ברידג'

על פי נתונים שאסף בן מלך - כיום מנהל היחידה לספורט הישגי באיל"ת, התאחדות הספורט התחרותי הלא־אולימפי - תמונת המצב מצביעה על הזנחה נפשעת של הספורט בישראל על ידי הרשויות. מה שהוביל, בסופו של דבר, לירידה בהישגים הישראליים ובמספר הספורטאים הישראלים ולירידה בעניין בספורט - בעוד שבעולם כולו טיפס מספר הספורטאים ב־20% ורמת העניין בספורט מגיעה מדי שנה לרמה חדשה. עדיין לא נעשו מחקרים על כמה ההזנחה הזאת פוגעת בבריאות של ילדי ישראל ובחינוכם, אבל כבר כמעט שני עשורים הרשויות לא ניסו לייצר תמונת מצב עדכנית ולא הכינו תוכנית אסטרטגית לספורט בישראל.

וכך, בכדורגל, מאז 1992 אחוזי ההצלחות באירופה ובגביע העולם אינם משתפרים, והעובדה שלא הצלחנו לעבור את המוקדמות בכל האליפויות מהווה עדות לכך. היקף הפעילות הספורטיבית התחרותית בישראל הצטמצם מאוד מאז שנות התשעים. מספר הספורטאים המתחרים הרשומים בישראל הנו 81,679, מהם 15,518 ספורטאיות (12%). כלומר 1.02% מהאוכלוסייה הם ספורטאים פעילים. השיעור הנמוך באירופה - ובהרבה.

מספר המועדונים המאושרים בישראל הנו פחות מ־1,300, וכאמור, אלה אינם "מועדונים" כפי שמועדוני ספורט צריכים להיות, אלא גופים שקוראים לעצמם מועדונים, המאוגדים ב־65 ענפי ספורט מוכרים.

45,900 מהספורטאים, 56%, עוסקים בענפי הכדורגל (24,161) והכדורסל (21,739), כך שבכל 63 ענפי הספורט האחרים רשומים 35,779 ספורטאים - ממוצע של  567 לענף. יש לציין ש־7,344 מהספורטאים (20% מהענפים הנותרים) הם בענפים ברידג' (5,799) ושחמט (1,545), הנכללים בענפים המוכרים.

ענפים הבולטים בגודלם הם טניס (2,831 ספורטאים), שחייה (1,626 ספורטאים) והתעמלות (1,259 ספורטאים). הענפים עם מספר בולט של ספורטאיות הם כדורסל (4,009 ספורטאיות, 25%), התעמלות (1,189 ספורטאיות) ושחייה (784 ספורטאיות).

השוואה למדינות העולם, ובעיקר למדינות אירופה מציגה תמונה עגומה בנוגע למספר הספורטאים הפעילים.

ברוב מדינות אירופה יש במועדונים רישום של כ־%30–35% מתושבי המדינה.

בדנמרק (5.5 מיליון תושבים) 1.1 מיליון ספורטאים רשומים ב־7,800 מועדונים. בלוקסמבורג הקטנה (חצי מיליון תושבים) רשומים ומתחרים 120 אלף ספורטאים ב־1,550 מועדונים.

אצלנו הכל הרבה יותר יקר. פעילות במועדון ספורט באירופה עולה לילד בין 40 ל־50 יורו בשנה בממוצע. אצלנו מדובר בסכום של 3,500 שקל מינימום לשנה לחוג.

.

תפקיד המדינה

הסיבה לכך שיש מועדוני ספורט בזול כל כך היא שהמדינה והרשויות המקומיות דואגות למתקנים ולאחזקת המתקנים (שהם בדרך כלל רב־ענפיים), ויש בהם שירותי פיזיותרפיה, תזונה, מזון ועוד. אבל בעיקר יש שם כסף למאמנים במגוון תחומים, שעוזרים לילדים להיות פעילים יותר, וכתוצאה מכך בריאים יותר, חברתיים יותר ובעלי יכולות קוגניטיביות ופיזיות טובות יותר.

מועדון הספורט באירופה מהווה מוקד קהילתי, וזה מוכח באלפי מחקרים שילדים שעוסקים בספורט הם תלמידים טובים יותר, פחות אלימים ובעלי כישורים חברתיים טובים יותר. בקיצור, אזרחים טובים יותר.

.

ישראל זנחה לחלוטין את הרעיון של ספורט כמקדם חברתי־קהילתי. לכן ילדים בישראל פעילים (כלומר מפעילים את הגוף שלהם בכל צורה שהיא - מהליכה לבית הספר, דרך חוג ועד ריצה בשיעור ספורט) רק שמונה שעות בשבוע (בשכונות מצוקה ילד עושה יותר פעילות אבל פחות זמין לקבל את שירותי מועדון הספורט). בכל מקרה, מדובר במספר שעות פעילות קטן בהרבה מזה של הילד האירופי. מדינה שהמשאב היחיד שיש לה הוא בני האדם שלה, אינה יכולה לזנוח כך את הגוף ואת הנפש של ילדיה. מדינת ישראל מזניחה את המשאב היחיד שיש לה.

ועכשיו לכדורגל

הכדורגל מראה לנו עד כמה העובדה שאין מועדוני ספורט בישראל פוגעת בפסגה של ענף ספורט.

בשנת 2000 הגיעו בגרמניה למסקנה כי הכדורגלן הגרמני אינו טוב. הם הבינו שאי אפשר לתקן את הנבחרת מבלי לתקן את התשתיות, והחלו במחקר ענק כצעד ראשון בדרך לתיקון הטעויות. הם גילו כי 75% מהשחקנים הבכירים גדלים במועדונים קטנים (עד גיל 15 לא בקבוצות בונדסליגה), וכן כי הילדים הגרמנים עושים הרבה פחות ספורט מאשר עשו בעבר. כיום, על פי החישובים הגרמניים ילד שמשחק כדורגל, פעיל כ־20 שעות פחות ממה שהיו הילדים לפני 20 שנה.

ההנחה הגרמנית היתה שדרוש מהלך כולל שישלב בתוכו את הרשויות המקומיות, את בתי הספר ואת מועדוני הספורט (קבוצות הכדורגל מהליגה הבכירה נהנו מהפירות וגם עשו רפורמה מקיפה). הוחלט על כמה דרכים שיגרמו לילדים לעשות יותר פעילות ספורט בכלל וכדורגל בפרט, והושקעו מאות מיליונים בהקמת מרכזי כדורגל שיפעלו לצד מועדוני ספורט ולצדם. בנוסף, הוחלט על תגבור שיעורי ספורט וגם שיעורי העשרה בספורט לכדורגלנים במועדוני הספורט. כך יוצא שכדורגלן גרמני מקבל שיעורי ג'ודו, התעמלות ואתלטיקה. עשור לאחר מכן, וכיום גרמניה היא מייצרת הספורטאים מספר 1 באירופה.

בישראל, לעומת זאת, בנו מתקן מפואר שנקרא בית הנבחרות (ב־22 מיליון שקל), וזאת אף שהנתונים לגבי מספרם המגוחך של מתקני האימון והמועדונים בישראל ביחס למדינות באירופה ידוע לראשי ההתאחדות כבר הרבה מאוד שנים.

תשתיות זה מאמנים

בלב המערכת הספורטיבית באירופה נמצאת דמות המאמן, שמקבל שכר נאה ביותר ואחראי על טיפוח הספורטאים הצעירים כבר מגיל צעיר במועדונים. המאמן - שבגרמניה, למשל, פועל עם רישיון וצריך לחדש אותו כל שנתיים על ידי השתלמות שתעזור לו להתמודד עם הידע הרב שמצטבר במדעי הספורט - מקבל שכר נאה שמאפשר לו למקד את כוחו במועדון שלו. יש משרות ותקנים למאמנים בכל מועדון, ואת הכסף עבורו אוספים מהרשויות המקומיות ומהתאחדויות הספורט. הוא מקבל תנאים סוציאליים מלאים וזוכה למשכורת גבוהה מהממוצע. בישראל, לעומת זאת, מאמן אתלטיקה מקבל 1,000 שקל בחודש בממוצע. זה לא שלא רוצים לשלם למאמנים, פשוט אין כסף להעסיק אותם.

"מועדון ספורט" בישראל מקבל מהמדינה (מהטוטו וממשרד הספורט) בין 5,000 שקל ל־20 אלף שקל בשנה. זה "הסבסוד", והדגש בהשקעה בתשתיות הוא על מתקני ספורט ולא על מאמנים. "זה חסר פרופורציה לחלוטין", אומר בן מלך. "בונים מתקן בכמה עשרות מיליונים. אחזקתו עולה בין מיליון שקל ל־3 מיליון שקל בשנה, והמאמן מרוויח 1,500 שקל בחודש. זה מוביל לכך שמעמד המאמן בישראל עגום. האנשים האיכותיים עוזבים את הספורט".

.

על פי בן מלך, רשויות הספורט יודעות על הבעיות, אבל לא מטפלות בהן אלא מנסות לעקוף אותן על ידי טיפוח "השפיץ". "מחבקים כאן את הספורטאים המקצוענים, כולם - ההתאחדויות ומשרד הספורט - וזה גורם לכך שהרבה מהפעולות הן צנטרליסטיות. מביאים ילדים ל'אקדמיות' כדי להפוך אותם לספורטאים מקצוענים, אבל העיפרון מחודד כבר עד הסוף. אין תשתית מספיק טובה כדי לייצר שחקנים מספיק טובים שמתאימים לאקדמיה, וכל עניין האקדמיה הוא יקר מאוד. ילד עולה לפנימייה 90 אלף שקל בשנה - המדינה משלמת 60 אלף, ואת השאר משלמים גופים אחרים, בעוד שהמועדון שלו - שאחראי לייצור הספורטאים, מקבל בין 4,000 ל־20 אלף שקל בשנה. שוב, יש כאן חוסר פרופורציה אדיר. ספורטאי צעיר אחד, שסיכוייו להיות מקצוען נמוכים, מקבל יותר ממועדון. זה לא הגיוני. כל הפירמידה הפוכה. חצי מיליארד שקל מחולקים לספורט בשנה על ידי מספר רב של גופים וללא אסטרטגיה ברורה".

אותו הדבר עם המתקנים. הרשויות המקומיות משקיעות יותר במתקנים מפוארים, בעת שבאותו כסף ניתן היה לבנות עשרות מתקני אימון. ההתאחדות לכדורגל, למשל, עובדת כיום על גיוס 900 מיליון שקל לבניית אצטדיון לאומי, כשאין מספיק מתקני אימון כדורגל על פי כל סטנדרט.

"הפירמידה כאן הפוכה", חוזר ואומר בן מלך. "התמיכה הממשלתית בישראל לפעולות צנטרליסטיות ופרויקטים של ספורט מקצועני גבוהה מאוד. בספורטאי המקצועי התמיכה גבוהה, ומתקנים לענפי ספורט מקצועניים גם מקבלים הרבה כסף; אך עם זאת, מי שאחראי על התוכן מקבל פחות תמיכה. התמיכה באיגודים סבירה, אבל התמיכה במועדונים פשוט מגוחכת. המדינה משקיעה בספורטאים מקצוענים ובתוכניות למקצוענים מבלי שקיימת השקעה בתשתית - מבחינת מתקנים ומבחינה אנושית - כלומר מאמנים".

כדורעף נשים בישראל. מחוץ לכדורגל ולכדורסל יש ממוצע של 567 משתתפים לענף | צילום: יובל חן

רק מדברים

"הפתרון צריך להיות מערכתי וכולל", אומר בן מלך, אבל ספק אם האנשים שמנהלים את הספורט בישראל יכולים להגיע להסכמות פשוטות שיאפשרו להם לעבוד יחד. לכן הם כושלים. המספרים מספרים את הסיפור מאז שנות התשעים בצורה ברורה. המשך המצב הנוכחי יוביל לדעיכה נוספת של הספורט בישראל. את המספרים האלה, למשל, ידעו בקדנציה של שרת הספורט לימור לבנת כבר מההתחלה, אבל עסקו שם בעיקר בתדמיתה ופחות בספורט. את המספרים הללו ידעו גם בהתאחדות לכדורגל מאז תחילת הקדנציה של אבי לוזון, לפני יותר מחמש שנים, אבל גם שם עסקו יותר בתדמית מאשר בעניינים המהותיים האלה.

אז ניצחנו את לוקסמבורג, אנחנו מקום שני, ויש לנו סיכוי מול פורטוגל וכל השטויות האלה. אבל הכדורגל כאן ממשיך לנבול בגלל הרבה דיבורים ואפס מעשים.