כאן גרים בעושר: הכירו את דיירי הבניין היקר במנהטן

"הם סיפור מאוד מעניין, משפחת עופר", מתלהב מייקל גרוס, "הם בנו את החברה שלהם מכלום, מכלום! והפכו למשפחה הכי עשירה בישראל. זה סיפור אמריקאי קלאסי, מלבד העובדה שהוא סיפור ישראלי".

פגשת אותם?

"פגשתי את אייל. הוא גר עכשיו בדירה הכי נהדרת בכל ניו יורק, פנטהאוז עם קשתות. הצעתי לשמור לו על הדירה כשהוא לא שם", הוא צוחק.

הדירה של אייל עופר אינה סתם אנקדוטה. אנשים עשירים ודירותיהם הנהדרות הם המומחיות של גרוס (60). כבר כמה עשורים שהעיתונאי וסופר רבי־המכר מספק לאמריקאים הצצה לחייהם הנוצצים יותר ופחות של בעלי ההון, כזו שמתעכבת גם על ההקשרים הסוציולוגיים והתרבותיים שמאפשרים להם את אותם חיים נוצצים. גרוס מספק לקוראיו סוג של רכילות גבוהת מצח, מעין חתונה בין ערוץ ההיסטוריה לערוץ E. בארבעת ספריו האחרונים ההצצה הזו מתמקדת ברכילות על בתיהם של אותם עשירים, מה שמיצב את גרוס כאנציקלופדיה לחיי הנדל"ן של המעמד העליון.

  

"הרבה אנשים אמרו לי: איך אתה יכול להצדיק את מה שאתה עושה למחייתך? אתה מציצן, אתה רוצח אופי", הוא חושב בקול רם ולוגם מהסויה־אייס־לאטה שלו, "אבל האנשים שאני כותב עליהם משפיעים מאוד על החיים של כולנו, ולכן אני סבור שלגמרי מוצדק לכתוב עליהם. הם אנשים ציבוריים. יש מיליארדר שנותן כסף לכל המועמדים הימניים הכי קיצוניים באמריקה חושב שהוא גם אדם פרטי. אז אני מצטער בחור, אתה לא, אם אתה מנסה להשפיע על העולם אתה אדם ציבורי".

ההימור המוצלח של גולדמן זאקס

הספר שעליו הוא עובד בימים אלה, "בית העושר השערורייתי" (שם זמני), עוסק בבניין שהקים אייל עופר, בנו של סמי עופר המנוח ואחיו הגדול של עידן עופר מהחברה לישראל, בסנטרל פארק ווסט מספר 15, הנחשב היום לבניין הדירות היקר ביותר בניו יורק. קשה להתעלם מהעובדה שיש לגרוס איזו פיקסציה עם "הכי הכי": אנחנו נפגשים בביתו, דירת 3 חדרים מרשימה בבניין אלווין קורט במרכז מנהטן, שהיה לפני כמאה שנה בניין הדירות הכי יקר במנהטן. גם ספרו המפורסם ביותר, "פארק 740" (שעובד לאחרונה לסרט בבימוי זוכה האוסקר אלכס גיבני), עסק בבניין הדירות העשיר בעולם לזמנו.

מה מושך אותך לכתוב על חייהם של עשירים?

"יש ציטוט מפורסם, שלדעתי אחראי לו עורך עיתון בקנזס סיטי, האומר שעבודתו של עיתונאי היא או לרפד את האומללים או לאמלל את המרופדים. אחותי היא עיתונאית שכתבה במשך שנים ל'ניו יורק טיימס' והיא אדם שכותב על האומללים. אני לא נמשך לריפוד האומללים, אני נמשך לכתיבה על המרופדים".

זה לא שהוא מנסה לאמלל את המרופדים, הוא מסביר, אלא יותר להציג גרסה כנה ואובייקטיבית ככל האפשר של המציאות: "הימנים שלא אוהבים את הספרים שלי מאשימים אותי בשנאת עשירים, השמאלנים שלא אוהבים את הספרים שלי מאשימים אותי בחנופה לעשירים. אני מקבל את זה כסוג של מחמאה סוטה, כי לא ייתכן שאני עושה את שניהם".

מה שהוא כן מנסה לעשות זה להראות את "הטוב, הרע והמכוער": "ב־'15 סנטרל פארק ווסט' למשל אני כותב על ה־1% של ה־1%, ומה שאני לא רוצה לעשות זה ליפול למלכודת של לכתוב שפשוט מכיוון שהם עשירים הם רשעים. זה לא נכון ולא הוגן.

הבניין פותח על ידי שלושה גורמים: משפחת זקנדורף - דור שלישי ליזמי נדל"ן ניו יורקים, אייל עופר, וקרן השקעות נדל"ן שמנוהלת על ידי גולדמן זאקס. בנק ההשקעות גולדמן זאקס הפך בשנים האחרונות לנער הפוסטר של ה־1%. קל לשנוא אותם, אבל אני לא רוצה להשתין עליהם רק כי זה אופנתי, אני מעדיף לכתוב על מה שהם עשו במקרה הזה. למעשה הם עשו פה הימור מאוד חכם, שהשתלם להם מאוד".

8,000 דולר בחודש לוועד הבית

גולדמן, עופר וזקנדורף אכן הימרו על סוס מנצח. הם סיימו את בניית בניין היוקרה בן 202 הדירות שלהם (בעלות של 950 מיליון דולר) בסוף 2007 - בדיוק ברגע שבו התפלק לצמרת הבנקאית (ובראשה בנקים כמו גולדמן זאקס) המשבר הכלכלי הגדול ביותר זה 80 שנה. המשבר, שריסק שווקים ואנשים בכל העולם, דווקא תרם לפריחתו של סקטור אחד: שוק דירות הפאר בניו יורק. חוסר היציבות העולמית מיצב את צמרת הנדל"ן בניו יורק כאחת הכספות הבטוחות ביותר להון של מיליארדרים מכל העולם - מה שסייע לדירות בבניין, שמורכב ממבנה בן 43 קומות וממבנה נוסף בן 19 קומות, להימכר בסכום כולל של כ־2 מיליארד דולר עוד לפני הפתיחה.

בנוסף לסכומי הקנייה, הדיירים משלמים דמי אחזקה חודשיים בסכומים שעולים על גובה המשכורת של רובינו, והמחירים ממשיכים לטפס. לפני כשנה קנה המיליארדר הרוסי דמיטרי ריבולובלב לבתו בת ה־22 את אחד הפנטהאוזים ב־15 סנטרל תמורת 88 מיליון דולר, מה שמיד זיכה את הנכס בתואר "הדירה היקרה ביותר בניו יורק". בת האוליגרך תצטרך לשלם מדי חודש 8,867 דולר לחברת האחזקה של הבניין, בשעה שעל דירה צנועה יותר, של שלושה חדרי שינה, משלמים הדיירים 4,850 דולר בחודש (הדירה מוצעת עכשיו למכירה בכ־30 מיליון דולר).

אתה כותב על הבניין הזה כי הוא הכי יקר?

"גם, אבל גם כי זה בניין שמייצג את המעבר מהמאה ה־20 למאה ה־21. זה סיפור על איך ההיי סוסייטי בניו יורק ובעולם בכלל השתנתה. לא רציתי לכתוב עוד ספר על בניין באיסט סייד, שמופיעות בו בעצם אותן הדמויות רק בשמות חדשים, רציתי משהו חדש".

מה השתנה?

"ניו יורק הפכה מעיר מאוד מאוד מבודדת וסגורה בתוך עצמה לאחת הערים הבינלאומיות ביותר, אם לא ה־עיר ה־בינלאומית ביותר בעולם. העיר הזו מעולם לא היתה אמריקה, אמריקה שוכנת מעבר לנהר (הוא מצביע לכיוון נהר ההאדסון, שמעבר לו נמצאת ניו ג'רזי - ט"ש). אבל עכשיו, במיוחד בשכונה הזו סביב סנטרל פארק, וספציפית בשוק הנדל"ן הנוכחי, היא נחשבת למקום חופשי ובטוח ולמקום שבו אתה יכול להחנות את הכסף שלך ולהביא אליו את הילדים, במיוחד אם אתה ממקומות בעייתיים כמו סין או רוסיה.

"הסיפור של הבניין הוא סיפור על חבורה בינלאומית של אנשים עם עושר אגדי, כי העושר היום הוא גלובלי. זו חבורה שכוללת למשל אנשי טכנולוגיה, כי לטכנולוגיה אין לאום. היא כוללת אנשי פיננסים, כי פיננסים הם עניין בינלאומי היום. מי בנה את הבניין? אייל עופר. מאיפה הוא בא? מעסקי הספנות, וספנות זה בינלאומי.

האחוזות השערורייתיות של בברלי הילס

 

"כמעט אין כסף שעבר בירושה בבניין הזה. יש שם הרבה עושר של דור ראשון, ועושר של דור ראשון הוא כמעט תמיד הרבה יותר מעניין מכסף שאתה יורש, אלו אנשים שבאמת עושים משהו. בבניין אחד גרים הזמר סטינג, השחקן זוכה האוסקרים דנזל וושינגטון, מנכ"ל גולדמן זאקס לויד בלנקפיין ויו"ר דיסני אלן הורן - אבל גם טייקון טלפונים סלולריים מסנגל בשם ירים סו (Yerim Sow), אייל ועידן עופר, פרופ' שלמה בן חיים (יזם וממציא ישראלי. אחיו, עמית בן חיים, עו"ד המתגורר בלונדון, קנה ומכר דירה בבניין ברווח יפה - ט"ש), וגם שייח' אל־קאסימי מאמירות שארג'ה. ערבים וישראלים חיים תחת קורת גג אחת, כמה זה נהדר! הפרדיגמה של העושר השתנתה לחלוטין, ו־15 סנטרל פארק ווסט הוא הסמל המושלם של זה".

כל סוגי הפינוקים הפרטיים

הדו־קיום הפלורליסטי הזה של העשירים מעניין, לדברי גרוס, גם לאור הסנוביזם שאפיין לאורך ההיסטוריה את בנייני היוקרה הוותיקים של ניו יורק. "בניינים כמו 740 פארק נהגו לא להרשות לרוסים או לישראלים לגור בהם כי הם 'לא מהסוג שלנו'. עד שנות השבעים בניינים קלאסיים בניו יורק לא נתנו ליהודים לגור בהם, ועד היום יש בניינים שלא יכניסו ערבים", מספר גרוס היהודי, "היהודי הראשון שעבר לגור ב־740 פארק עשה זאת 18 שנה אחרי שהבניין נבנה, וכדי לעשות זאת הוא הציג את עצמו כנוצרי אפיסקופלי".

היום, כמו ברבים ממשכני העושר של שכונת האפר איסט, כמחצית מהדיירים ב־740 פארק הם יהודים, אבל טוב שגם בגבולות היהדות יש מי שאפשר לשנוא: "אחד הסיפורים הטובים על 740 פארק הוא על איך לן בלווטניק בא לניו יורק מרוסיה בשנות השבעים וסירבו לאפשר לו לקנות דירה שם", מספר גרוס, "הם הלכו וגייסו במקומו את דיוויד קוך, המיליארדר הכי ימני באמריקה, שיקנה את הדירה - רק כדי שבלווטניק לא יקנה אותה. בלווטניק הוא בדיוק מסוג האנשים שגרים היום ב־15 סנטרל פארק ווסט".

מלבד האנשים שמנה גרוס אפשר למצוא בבניין של עופר גם טיפוסים (גרוס קורה להם "דמויות") כמו מנכ"ל סיטי בנק לשעבר סנדי ווייל, אשף קרנות הגידור דניאל לואב, איש העסקים הישראלי־אמריקאי בני אלג'ם, והקריקטוריסט הישראלי־אמריקאי רענן לוריא, שרכש את המעון שלו ב־11.3 מיליון דולר כשהבניין עוד היה רק חור באדמה והיום דירות כמו שלו נמכרות במחיר גבוה פי שלושה ויותר. "הוא גר בדירה מדהימה ששמחתי להיות מוזמן אליה", מדווח גרוס, "הוא בחור מדהים, פשוט מדהים".

החיים בבניין של עופר כוללים תנאים בסיסיים כמו לובי מצופה אלון אנגלי ומעוטר בעמודי שיש בשלושה צבעים, בריכת ענק עם תקרת זכוכית, חדר כושר וספא, שירות חדרים, חדר הקרנה פרטי, שף פרטי, מרתפי יינות פרטיים, חדר המתנה לנהגים הפרטיים ושאר פינוקים פרטיים. חזית הבניין מצופה אבן גיר (ליים) מהסוג המדויק שמצפה את בניין האמפייר סטייט.

"מתחת לחיפוי הגיר תמצאי כל פינוק הידוע לאדם, וזה עוד דבר שמיוחד בבניין הזה", אומר גרוס, "משנות השישים ועד שנות השמונים לא נבנו בנייני יוקרה בניו יורק בכלל, פשוט לא היה לזה שוק. בשנות השמונים חזרו לבנות, ורק בעשור האחרון התחילו לבנות גם בניינים סופר־יוקרתיים, רובם מגדלי זכוכית מודרניים שתוכננו על ידי ארכיטקטים כוכבים כמו ז'אן נובל וריצ'ארד מאייר. כשמשפחת זקנדורף תכננה את 15 סנרל פארק ווסט, היא רצתה בניין שמתקשר עם ההיסטוריה של בנייני הדירות המפוארים בניו יורק, אז היא בנתה בניין שנראה כאילו נבנה בשנות העשרים או השלושים. היא יצרה בניין שמייצג את המיטב שבבנייני הדירות הקלאסיים של ניו יורק והמיטב שבנוחות מודרנית. אני רואה את זה כתזה וכאנטי־תזה: בניין השיש ובניין הזכוכית. 15 סנטרל פארק ווסט הוא הסינתזה של שניהם".

מה קורה באחוזות בבוורלי הילס

אולי מכיוון שהוא מנסה לשווק את הספר, שעוד לא יצא לאור, גרוס נשמע כמו מעריץ שרוף של הבניין. על הרע והמכוער שב־15 סנטרל פארק ווסט הוא עדיין לא ממש מוכן לחשוף פרטים, אבל הוא מבטיח שהסיפורים הכלולים בו הם "מעוררי השראה כפי שהם מסעירים". כשזה מגיע לספרו האחרון, "נדל"ן לא יאומן" (Unreal Estate) שבמרכזו האחוזות של בוורלי הילס רבתי - ההפך הוא הנכון. הרע והמכוער אורבים בכל פינה, וצריך לגרד את פני השטח כדי לראות קצת טוב. הספר מתמקד בשבע מהאחוזות המפוארות ביותר בשכונות הכסף של לוס אנג'לס, ומספר על הידיים שעברו הארמונות האלו לאורך השנים ועל החיים הסוערים שהתנהלו בין הקירות שלהם.

התחקיר לספר לא היה פשוט. גרוס הצליח לראיין רק חלק מהדמויות ולא הצליח לבקר באף אחד מהבתים. "האנשים האלה רוצים שתדע שיש להם בתים גדולים במקום מאוד נחשב, אבל הם לא רוצים שבאמת תראה את הבתים", הוא מסביר, "אלו אנשים שיכולים להרשות לעצמם כל דבר שהם רוצים. אם הם רוצים פרטיות הם קונים שערים, מאבטחים, עצים בגודל מלא. במקרה אחד נסעתי לראות בית והבעלים חסם את הכניסה, שם שער על מה שפעם היה כביש ציבורי, ויצר כביש וכניסה אחורית חדשה שלא מאפשרת לראות את הבית. מכל הבתים בספר הוזמנתי רק לאחד, וזה היה רק אחרי כתיבת הספר. הוא נקרא 'גריי הול' והוא היה הבית של ג'ורג' המילטון ושל ראש העיר הראשון של בוורלי הילס. עכשיו הבעלים שלו הם יהודים איראנים בשם מדזדז. למעשה, אני פחות מתעניין בבתים, אני יותר מתעניין בחיים שבתוך הבתים האלה".

אז אילו חיים עוברים בתוך האחוזות המפוארות האלה? בבית שבעליו חסם את הכביש הציבורי, למשל, גר איש העסקים רונלד ארנל המנוח, ניצול שואה, ממייסדי מכרז ויזנטל ותורם חב"ד ששמו נקשר גם בפרשת טלנסקי ובעיקר בשערוריית הלוואות הסאב־פריים. "האירוניה היא שהאחוזה הזו, שהיום מתגוררת בה אלמנתו של ארנל, נקנתה בהכנסות מהמשכנתאות האלו, שנמכרו לאנשים שלא יכלו להרשות אותן לעצמם", אומר גרוס. "כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם כדי שרונלד ארנל יוכל להיות הבעלים של אחד הבתים הגדולים בלוס אנג'לס. זה די מדהים".

"נדל"ן לא יאומן" שופע באינספור סיפורים כאלה: על הנוכל ברני קורנפלד, שניהל קרן השקעות שהתבררה כתרמית, והקים לעצמו מעין חיקוי לא מוצלח של אחוזת פלייבוי לא רחוק מהמקור של יו הפנר, עד שחבר שלו פלש אליה חמוש וגזל ממנו את האחוזה; על ג'ק דנציגר, "שהתחתן עם בתו של אחד המייסדים של בוורלי הילס, קנה את מה שנעשה כל מחוז בל אייר, אבל בגד באשתו שלאחר מכן זרקה אותו והוא איבד את הנכס"; על הזמרת שר, שקנתה את האחוזה בסאות' קרולווד דרייב 141 בזמן שנישואיה עם סוני בונו התמוטטו, לאחר מכן גרה בה עם דיוויד גפן ואז עם גרג אולמן, ולבסוף מכרה את הבית והחלה "לקנות, לאסוף, לשפץ ולמכור בתים, ונעשתה סוג של איל נדל"ן בצורה מאוד משעשעת"; ועל הילדה בולט וובר, "אחות שפגשה מיליונר אחרי שאשתו הראשונה מתה, ואז הוא מת והיא בנתה את בית חלומותיה - אחד הבתים הגדולים בבל אייר - וקראה לו 'קאסה אנקנטדה'. בסופו של דבר היא התאבדה באמבטיה של חדר נופש עלוב כי בזבזה את כל הכסף ומעולם לא התקבלה לחברה הגבוהה".

בין הממש טוב לממש רע

האם יש קשר בין הרבה כסף לחוסר שפיות?

"אחד הדברים הנהדרים בלכתוב על עשירים הוא שאתה מקבל קצת מכל דבר. יש הישגים גדולים, יש טיפשות גדולה, יש התמכרויות לסמים, פשע, טירוף, טירוף מיני - זה קורה כיוון שכסף מושך, יוצר ומתדלק את כל הרע והטוב ביותר בטבע האנושי.

"אלא שאי אפשר להסתכל רק על השלילי, אלא גם על החיובי: חלק מהאנשים האלה המציאו דברים חשובים, השפיעו על הפוליטיקה ושינו את העולם. יש עשירים טובים כמו שיש עשירים רעים. אנשים שמים לב לדברים העסיסיים כי זה מה שמוכר עיתונים ומגזינים, אבל הסיפורים הטובים הם לרוב מעוררי השראה לא פחות משהסיפורים הרעים משעשעים".

מה למשל?

"אני אספר לך על מישהו שהוא גם טוב וגם רע, גארי וויניק, הדייר הנוכחי של קאסה אנקנטדה. וויניק הוא בנקאי השקעות שעמד בראש אחת הקריסות התאגידיות הגדולות בעולם, של חברת גלובל קרוסינג. הרעיון שלו היה טוב: הוא הניח סיבים אופטיים על קרקעית הים כדי להעביר אינטרנט, אבל העניינים יצאו משליטה. הוא יצא מזה עם מאות מיליוני דולרים בזמן שהמשקיעים איבדו את כספם ועובדים איבדו את עבודתם, נבל תאגידי קלאסי. אני חושב שמתוך סוג של חרטה הוא בילה את 15 השנים הבאות בפילנתרופיה, בלתת כסף ובניסיון לשקם את שמו".

זה לא נשמע כמו האיש הכי טוב בעולם.

"אנשים שהם רק טובים הרבה פחות מעניינים מאנשים שהם גם טובים וגם רעים. הנה עוד דוגמה: הספר מסתיים עם זוג בשם לינדה וסטיוארט רזניק, שתיים מהדמויות החביבות עליי בספר. הם יצרני מיץ רימונים שהתעשרו בחוף המזרחי ועברו

לאחוזה בשדרות סנסט. הם נודעו כאנשים מאוד ראוותניים ונובורישיים שניסו נואשות להתקבל לחברה הגבוהה של בוורלי הילס - אם יש דבר כזה בכלל - אז הם התחילו לתרום כסף לכל מיני מטרות, אלא שהם עשו את זה בצורה מאוד מגושמת. אבל הם לא התייאשו. אני חושב שזה ראוי להערצה ושהסיפור משעשע ומעורר השראה בו זמנית. נכון שגברת רזניק לא אהבה את הספר ואמרה עליו שהוא מלא שקרים, אף ש־75% ממה שכתוב על הרזניקים בספר בא מהרזניקים עצמם.

"עשירים נוטים להיות מוקפים באנשים שאומרים להם שהם טובים ונהדרים ומושלמים. אלו אנשים שלא רוצים לשמוע אף גרסה של המציאות שמתנגשת עם זה, והם חושבים שיש להם פחות חסרונות מלרובינו. במקרה של גברת רזניק זה יצא בסדר, כי היא כתבה שאני שקרן לחברים שלה ואיכשהו המייל הזה הגיע ל'לוס אנג'לס טיימס'. זה עזר למכירות של הספר".