כשאמות יגידו: 'איזה מסכן. כמה נדל"ן היה לו, הוא היה יכול להיות הכי עשיר'

נוביקוב היא מסעדה איטלקית־אסייתית ליד כיכר פיקדילי בלונדון, שוולדימיר פוטין נמנה עם רשימת סועדיה. בעל המקום, אנדריי נוביקוב, הוא אוליגרך רוסי, חבר קרוב של פוטין ובעל 50 מסעדות במוסקבה. בסופי שבוע, הבר־מועדון שמתחת למסעדה מתמלא באליטה של לונדון: כסף חדש וישן שמגיע לצורך אלכוהול חדש וישן.

פוטין, כנראה, לא נמצא כאן הערב. הסלקטורים בכניסה בוחנים אותי בחשדנות, שמתחלפת באדיבות מתנצלת ברגע שהם מבינים שהגעתי כדי לפגוש את טייקון הנדל"ן וינסנט צ'נגוויז. החל מאותה שנייה, כל הדלתות נפתחות במהירות שיא. בפנים עומדים צ'נגוויז ועובדיו הקרובים סביב שולחן עמוס אלכוהול, עם חבורה של נשים שהיו יכולות להתמודד בקלות על מקום בגיליון בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד". "איפה אתם מוצאים אותן?", אני מתעניין אצל צ'נגוויז. "הן מוצאות אותנו", הוא עונה בחיוך.

המוזיקה בפנים בדיוק בווליום הנכון - חזק מספיק כדי לרקוד וחלש מספיק כדי לדבר. צ'נגוויז (56) מחליף כמה מילים עם אחת הבנות וחוזר לדבר עם העובדים שלו. אין לו בעיה לדבר ביזנס גם במועדון. הוא רווק נצחי: "שכח מזה", הוא עונה כשאני שואל אותו על נישואים, "אני נשוי לעבודה שלי, אז לא יהיו נישואים, זה מאוחר מדי עכשיו. וחוץ מזה", הוא צוחק, "יש מסביבי עוד אנשים שאין להם חיים", ומצביע על היושבים סביב השולחן.

אין אצלו הפרדה בין העבודה לחיים הפרטיים והוא לעולם לא מפסיק לעבוד. את עובדיו הקרובים ביותר הוא שומר לידו כל הזמן. הם נמצאים איתו שבעה ימים בשבוע, מהבוקר עד הערב במשרד, וממשיכים איתו אחר כך למסעדות, מסיבות ומועדונים. לעתים קרובות הוא טס איתם לסן טרופה, שם עוגנת היכאטה שלו, "ויני, וידי, ויצ'י" ("באתי, ראיתי, ניצחתי"), שעלתה 10 מיליון ליש"ט. המסיבות שנערכות על סיפונה, כך מספרים, הן הטובות ביותר בעיר.

במרץ שנה שעברה פרסם הצהובון "דיילי מייל" כתבה ולפיה צ'נגוויז נתן ל־20 נשים 2,000 ליש"ט כל אחת לקניות בסן טרופה. הבנות בחרו את המוצרים, שנאספו מאוחר יותר על ידי עוזריו ונשלחו לחדריהן. אחת הבחורות שבילתה עם צ'נגוויז סיפרה לכתב העיתון כי במהלך ארוחת צהריים שסעדו יחד העיר מעצב־העל טומי הילפיגר לצ'נגוויז על כך שהוא תמיד מוקף בנשים יפות. "המיליונים שלי לא היו שווים כלום אם הייתי על היאכטה לבד", ענה צ'נגוויז.

נשים יפות מגיעות בקביעות גם למסיבות שצ'נגוויז עורך כל יום שישי בביתו בשכונת מייפייר במרכז לונדון. גם כשהוא עובד, הרשמיות הבריטית רחוקה ממנו שנות אור: הוא מסתובב עם שני כפתורים פתוחים לפחות בחולצה, ותולה את העניבה סביב הצוואר מבלי לקשור אותה. במסיבה בביתו הוא לובש ג'ינס, אבל לא מוותר על החולצה המכופתרת, כשהכפתורים העליונים פתוחים כמובן. ברקע מתנגנת מוזיקת פופ קיטשית, בדיוק כמו שהוא אוהב. ליד הבר, מסבירים אנשיו של צ'נגוויז בנימה מתנצלת, נמצאות פחות בנות מבדרך כלל, כיוון שהוא פיטר את היחצן שאחראי על הזמנת אנשים למסיבה.

הבית עצמו ענק ונמצא קרוב לרחוב הקניות אוקספורד, מקום שבו רק התושבים העשירים ביותר של לונדון יכולים להרשות לעצמם לגור. בקומת המרתף נמצאים מטבח רחב ידיים, סלון עם טלוויזיה ענקית, חדר מסאז'ים וג'קוזי. בקומת הכניסה יש בר ורחבת ריקודים, וליד הקיר מונחים בקבוקי שמפניה ריקים מאחד המועדונים החביבים על צ'נגוויז בסן טרופה - 12 אלף יורו מחירו של כל אחד מהם. חדרי המגורים נמצאים בקומות העליונות.

אחרי חצות צ'נגוויז הולך לישון כדי להתעורר בזמן לעבודה, אבל הבנות נשארות בבית: אחת בוהה במסך הפלזמה הענק בחדר הטלוויזיה, אחרת מכינה לעצמה אוכל במטבח. "יש אנשים שהולכים עם אותה אשה למסעדות שונות", הוא אומר למחרת, "אני הולך עם נשים שונות לאותה המסעדה".

נדל"ן ב־3.5 מיליארד ליש"ט

צ'נגוויז נולד בטהרן למשפחה יהודית־עיראקית, ושם משפחתו המקורי הוא כדורי. אביו, שהיה התכשיטן של השאה האיראני, שלח את שני בניו ללימודים בארצות הברית ובקנדה. עם נפילת השאה עזבה המשפחה את איראן והשתקעה בבריטניה, ומאוחר יותר עלה האב לישראל וכיום הוא מתגורר ברמת גן. וינסנט צ'נגוויז התחיל את הקריירה שלו בתור סוחר מט"ח בחברת פרודנשל באך, והנדל"ן הראשון שקנה היה נכס ברחוב גרין, המקביל לרחוב אוקספורד. כיום הוא מחזיק בפורטפוליו נדל"ן ששווה על פי הערכתו 3.5 מיליארד ליש"ט, הכולל נדל"ן מסחרי ונדל"ן למגורים. הוא מחזיק גם בעשרה מלונות הילטון באנגליה ובהשקעות שונות בתחום הקלין־טק.

הבעלות על נדל"ן בבריטניה מתחלקת לשני סוגים: זכות החכירה על הנכס (Freehold) ונכס מוחכר (Leasehold). למעשה, לכל נכס יש שני בעלי בית: הראשון מחזיק בזכות החכירה, והשני שוכר את הנכס מהראשון לפרק זמן ארוך מאוד. כאן נכנס צ'נגוויז לתמונה: פורטפוליו הנדל"ן שלו מורכב מרבע מיליון זכויות חכירה (Freehold), שמהוות 1% מכל זכויות החכירה בבריטניה.

"עשינו מספר רב של עסקאות, במה שאני קורא לו הנדסה פיננסית", מספר צ'נגוויז. "בהתחלה קנינו בניין ב־10 מיליון ליש"ט, ואז הבנו שבזכות החכירה יש יותר ערך מאשר בנכס עצמו. ב־50 אלף ליש"ט אתה יכול לקנות נדל"ן בשווי 2 מיליון ליש"ט, אבל יהיו לך 500 נכסים, ותקבל מכל אחד שכירות נמוכה של 10 ליש"ט. הגישה שלנו היתה לא לדאוג לגבי השכירות, כי קנינו כל כך הרבה.

"קנינו זכויות חכירה בחצי מיליון ליש"ט. הן הגיעו במשאיות, היינו חייבים לשים אותן במחסן. העסקתי כמה אנשים כדי שיקראו את המסמכים האלה. ידעתי מה קניתי במושגים של שכר דירה - אבל לא ידעתי מה בדיוק קניתי. האנשים האלה ישבו במחסן ואני קראתי לזה 'פרוג'קט דיסקברי': הם גילו כל יום איזה גשר, שטח כלשהו. הבנתי שבתוך המשאיות האלו יש כמות קטנה של שכירות אבל כמות גדולה של נדל"ן. פיתחתי מודל פיננסי שבזכותו הגענו מ־30 אלף ליש"ט בנכסים לכ־2.2 מיליארד ליש"ט של הלוואות, והצלחנו לעשות גידור מורכב של תזרים המזומנים ל־70–80 השנים הבאות. על גבי זה הצלחנו לקנות כמעט 70% ממלאי הנדל"ן החדש שנבנה בבריטניה ב־2005–2007".

זה סיכון די גדול. 

"הכל מגודר לטווח הארוך"

איך ההרגשה לחיות עם כל כך הרבה חוב?

"יותר מדי לילות ללא שינה (הוא צוחק - י"ב). חוב זה לא דבר רע אם אתה יודע איך לעבוד איתו. אנשים מסתכלים על חוב כהלוואה, אבל למעשה חוב הוא שימושי מכיוון שיש אנשים שיש להם מחויבות להלוות, אם זה לחמש שנים או ל־100 שנה. בהתחלה יכולנו לקנות בניין ב־9 מיליון ליש"ט, שנחכר על ידי משרד ממשלתי, ולמכור את דמי השכירות שלו תמורת 13 מיליון ליש"ט. זו היתה העסקה הראשונה שלי".

האם משבר הסאב־פריים שינה את הגישה שלך?

"משבר הסאב־פריים הראה לי שהרבה מודלים פיננסיים מלפני 2007–2008 פשטו את הרגל. שוק הסאב־פריים היה רק ההתחלה של שינוי מאוד קיצוני בגישה לחוב. ברגע שהשווקים התפרקו, כל המאזנים של הבנקים נסתמו ועכשיו המערב מוצא את עצמו חוזר למודל עסקי קונבנציונלי. באותו הזמן, הפוליטיקה באירופה כל כך מוטה נגד המערכת הבנקאית שהמערכת הפסיקה לתפקד. בגלל כל המשברים שקרו - סאב־פריים, המניפולציה בריבית הליבור - הבנקים נטבחו. אין כרגע מערכת בנקאית מתפקדת, לפחות באירופה".

"החקירה פגעה במוניטין שלנו"

את הבוקר פותח צ'נגוויז ב־7, בהליכה בהייד פארק, והוא אף פעם לא הולך לבד. בכל יום בשבוע מצטרפים אליו עובדים מתחומים שונים בעסקיו: יום אחד מוקדש לאנשי הנדל"ן, יום אחר למנהלי קרנות האנרגיה הירוקה ויום נוסף לאנשי המודיעין העסקי. נדמה שהוא מעולם לא הפסיק לעבוד ולחגוג, אבל בימים אלה יש לו הרבה סיבות לשמוח, לאחר שנחלץ מפרשה שאיימה לחסל את עסקיו ואת שמו הטוב.

במרץ 2011 נעצר צ'נגוויז בפשיטה מתוקשרת שנערכה על ביתו ומשרדיו. הפשיטה, בהשתתפות 130 שוטרים, אורגנה על ידי ה־SFO (ראשי תיבות של Serious Fraud Office), המשרד הממשלתי האחראי על חקירת הונאות מורכבות ושחיתות. וינסנט צ'נגוויז ואחיו רוברט, כך טענו ב־SFO, ניהלו מערכת יחסים מושחתת עם קאופטינג, הבנק הגדול ביותר באיסלנד, שהלווה מיליארדים לגורמים שונים לצורך רכישת נכסים מחוץ למדינה הזעירה - לפני שהתמוטט ב־2008 לצד כלכלת המדינה כולה.

"קמתי מהמיטה והיו שם די הרבה אנשים", הוא מספר על היום שנעצר. "הם היו מאוד נחמדים. לקחו אותי לתחנת המשטרה, המתנתי כמה שעות, היה לנו ראיון, ושם קראתי את הטיעונים שלהם. לא יכולתי להאמין לדברים שעליהם בוסס צו החיפוש ולאופן שבו הם השתמשו במידע כוזב. יש לי מזל שאנחנו באנגליה והייתי יכול להגן על עצמי".

עם התמוטטות קאופטינג ניהל צ'נגוויז שני הליכים: פלילי (מול ה־SFO) ואזרחי (מול מפרק הבנק). במסגרת ההליך האזרחי, טען צ'נגוויז כי פירמת רואי החשבון גרנט ת'ורנטון, שנשכרה על ידי ועדת הפירוק, שגתה בעניינים שונים שנוגעים לעסקיו. במסגרת ההליך הפלילי, שנוהל על ידי ה־SFO והביא למעצרו של צ'נגוויז, נטען כי הוא ואחיו רוברט, שהיו מקורבים להנהלת קאופטינג, קיבלו ממנו הלוואות ענק תוך כדי עקיפת הנהלים המקובלים.

"הדרך שבה הכסף יצא החוצה מהבנק היתה מאוד מחשידה", אמר נציג ה־SFO בדיון לבקשת צו החיפוש, "הוא סטה מההליכים הנורמליים בבנק. במקום להשתמש בהליך הנאות ובוועדת האשראי, ההסכמים הללו, בשווי מאות מיליוני ליש"ט, נעשו על ארוחה במועדון לילה בלי ניירת בכלל". בנוסף, טענו ב־SFO, צ'נגוויז לא חשף את קיומם של מלווים בכירים יותר מהבנק האיסלנדי לחובותיו, והערכת השווי שסיפק לנכסיו היתה מוגזמת.

"קיבלנו מימון של מיליארדים מבנקים רבים, אלא שהפעם הבנק קרס", אומר צ'נגוויז, "מדובר בהלוואה של 100 מיליון ליש"ט מתוך חוב של 2 מיליארד ליש"ט. פשיטת הרגל של קאופטינג היתה מאוד פוליטית וגררה סדרה של שינויים בהנהלה, אנשים חדשים שלא הכרנו. בתוך זמן קצר מאוד הבנו שהמצב הידרדר. הם נעשו מאוד עוינים. אנחנו עסק פיננסי, אז החקירה פירושה היה שאנחנו לא יכולים להשיג מימון. לא היינו יכולים ללוות כסף, לא יכולנו לעשות כלום. זה פגע מאוד במוניטין שלנו".

כמה הוצאת על המשפט?

"המון. כמה מיליוני ליש"ט".

"יש לנו דרכים אחרות לטפל בך"

מאחר שעסקיו היו על פי תהום, צ'נגוויז הקדיש כמעט את כל זמנו לניהול המערכה. הוא שכר את שירותיה של חברה חיצונית בשם בלאק קיוב, המורכבת מיוצאי קהילת המודיעין הישראלית, כדי לסייע לו לגייס מודיעין עסקי על החקירה. אנשי בלאק קיוב (black cube) עזרו לצ'נגוויז לחשוף את מה שהוא מכנה "שרשרת האספקה" - הדרך שבה הגיע המידע מגורמים שונים ל־SFO.

"ממש מהיום הראשון הבנתי ששרשרת האספקה של האינפורמציה היתה כוזבת. ידעתי שיש כמה גורמים בשרשרת, וניסינו להבין מי היו האנשים המעורבים. המודיעין היה שימושי באיסוף מידע מבני, מי קשור למי, בהבנת הפוזיציה שלנו. מהר מאוד נהיה ברור שאנחנו מתמודדים עם משהו מאוד מורכב ומלא בקונפליקטים".

אנשי המודיעין עזרו לצ'נגוויז להבין את טיב הקשר בין ה־SFO, ועדת הפירוק של בנק קאופטינג וחברת רואי החשבון גרנט ת'ורנטון. אחד החברים בוועדת הפירוק של הבנק, למשל, החזיק באופן עקיף גם בבעלות על הסניף האיסלנדי של גרנט ת'ורנטון. השופט שאישר את צו החיפוש בביתו ובמשרדיו של צ'נגוויז לא היה מודע לכך שחברת רואי החשבון - שעל ממצאיה התבסס ההליך הפלילי של ה־SFO נגד צ'נגוויז - ניהלה מולו במקביל הליך אזרחי.

"אחד האיסלנדים אמר לי: 'יש לנו דרכים אחרות'", מספר צ'נגוויז.

דרכים אחרות לעשות מה?

"'לטפל בך'. הם יכולים לעשות הכל במסגרת הסמכות הממשלתית שלהם, אבל לא ידעתי מה זה אומר. רק כשנעצרתי הבנתי שזה ה'יש לנו דרכים אחרות'. הרבה מהשיחות שניהלנו במסגרת ההליך האזרחי הופיעו מחדש במסמכי החקירה הפלילית, רק שהן היו לגמרי לא נכונות. לאורך כל המשפט הם השתמשו במידע שגוי".

אתה חושב שאיסלנד היא מדינה מושחתת?

"אין לי מושג ואני לא נכנס לזה. מה שהצלחנו להבין הוא המודוס אופרנדי (שיטת פעולה - י"ב) של המערכת החשבונאית כשזה נוגע לחדלות פירעון. עולם חדלות הפירעון הוא עולם קשה. למדנו הרבה על התהליך הזה".

בית המשפט העליון של בריטניה, שנדרש להכריע בסוגיה, מתח ביקורת חסרת תקדים על ה־SFO. השופטים כתבו בהחלטתם שה־SFO, גוף ממשלתי עם תקציב של כ־30 מיליון ליש"ט בשנה, לא טרח לבדוק באופן עצמאי את החומרים והממצאים שסיפקה לו גרנט ת'ורנטון. צווי החיפוש, קבע בית המשפט, הושגו באופן לא חוקי. הערכת שווי הנכסים של צ'נגוויז לא היתה מוגזמת, וההסכם שנחתם בין צ'נגוויז לקאופטינג כן הכיל התייחסות לבנקים אחרים, שקיבלו עדיפות בהחזר החוב. ה־SFO התנצל על המידע השגוי שסיפק לבית המשפט והחליט להפסיק את החקירה נגד צ'נגוויז. מעט אחר כך הוחלט להפסיק גם את החקירה נגד אחיו רוברט, המחזיק בעסקים נפרדים.

פחדת שתגמור בכלא?

"האם פחדתי? כן, זה יושב עליך הרבה זמן. אם הם היו מצליחים לפרק את הקבוצה, ואז היינו עולים לבנקים עוד 2 מיליארד ליש"ט של הפסדים, היתה לנו בעיה להסביר לבית המשפט אם אנחנו חפים מפשע או לא. הם יוצרים את הנסיבות לכך שאתה לא יכול להגן על עצמך. אם אדם ממוצע נכנס לבעיה - וראיתי כמה מקרים כאלה, שבהם מעורב מפרק בסכום קטן של כסף - הם מתבצרים בעסק שלו וגובים ממנו כל כך הרבה כסף, שקשה להשתחרר מהם. עכשיו כשהבנתי את המודל העסקי שלהם, נראה מה יקרה הלאה. זה עולם שונה לגמרי, אין להם אותה האתיקה. התמזל מזלי שהייתי יכול להגן על עצמי, אחרת זה יכול היה להיגמר רע".

התקשורת הבריטית התעסקה בחודשים האחרונים בהרחבה בסיפורו של צ'נגוויז, מהעמוד הראשון של ה"פייננשל טיימס" ועד העמודים האמצעיים של הצהובון "דיילי מייל". "התקשורת היתה אפילו יותר מהירה ממני", הוא מספר. "בדצמבר 2011 ה־SFO ביטל את הצווים שלי, אחרי שתבעתי מהם 100 מיליון ליש"ט. מאז, התקשורת עלתה על זה. השופט קרא ל־SFO 'חסר יכולת', ומאז התקשורת חבטה ב־SFO באופן יומיומי".

אז אתה לא צריך לחבוט ב־SFO, התקשורת עשתה בשבילך את העבודה.

"זה הכניס אותם לפוקוס. היה ברור שכל הראיות שלהם כוזבות, אבל כוזב או לא כוזב, יש להם סמכויות ממשלתיות והם יכולים להחליט להמשיך לחקור בכל מקרה. הפתרון שלנו היה לפנות לבית המשפט העליון לביקורת שיפוטית, ושם ניצחנו. יהיה שינוי חוק מרחיק לכת באנגליה בעקבות המקרה שלי, שינוי שנוגע לאיך גופים כאלה עובדים עם השופטים, יחייב אותם לספק אינפורמציה חיובית ואינפורמציה שלילית, לוודא שהשופט מסוגל להבין את המשפט, שהוא לא רק חותמת גומי. התקשורת והשופטים ביקרו אותם על חוסר היכולת שלהם, ועל כך שארגון שאמון על עצירת פשעים פיננסיים מעורב בעצמו במצג שווא והולכת שולל של בית המשפט".

אתה חושב שה־SFO יוכל להתקיים אחר כך?

"כן, בטח. אני מקווה שנוכל לעבוד איתם בהמשך".

"הם מצאו שעיר לעזאזל"

המשרד של צ'נגוויז בפארק ליין, השדרה שממול להייד פארק ואחד האזורים היקרים ביותר בלונדון, מוקף בקירות זכוכית. יש לו גולגולת של דמיאן הירסט (שקנה ב־300 אלף דולר במכירה למטרות צדקה) ועשרות מסכי מחשב שבהם הוא משתמש למסחר. בחדר שלידו יושבים אנשי המודיעין הישראלי לשעבר, שעוזרים לו לחשוב על הצעד הבא. הוא לא מפסיק להריץ איתם רעיונות שייקחו את מה שלמד בפרשה שלו ויישמו זאת במקומות אחרים.

"למה לישראל יש יתרון תחרותי? כי היא חיה על הקצה", הוא אומר, "ישראל תמיד על הקצה, תמיד תוהה אם היא תמשיך להתקיים. אנשים במדינות אחרות מתעוררים אחר הצהריים, נחים ואחר כך הולכים לישון עוד פעם. לוקח להם הרבה זמן להחליט. העולם זקוק לישראל, היא חשובה מאוד. הפרשה באיסלנד לימדה אותי המון. זה היה משפט פוליטי ומזל שיש מה שנקרא הסתמכות מרומזת, שאם לא היתה הייתי נמצא במצב יותר גרוע. בכל מדינה, אפילו באנגליה, עדיין יש מצבים שזה שימושי מאוד, שישראל קיימת ושהיא איפה שהיא נמצאת. אתה יכול לראות את ההבדל".

איזה הבדל?

"אני לא רוצה להיכנס לזה", הוא צוחק.

שאם היית יהודי בישראל זה לא היה קורה?

"לא, זה יכול לקרות בכל מקום. אבל זה גורם לך לחשוב".

אתה חושב שהיית שעיר לעזאזל בפרשת קאופטינג?

"בהחלט. כשאתה מסתכל אחורה אתה מתחיל להבין למה זה אתה ולא מישהו אחר. זה ברור שהם מצאו לעצמם שעיר לעזאזל".

למה?

"כי יש לנו פרופיל גבוה, ואנחנו לא משתייכים לממסד".

האם זה קשור לעובדה שאתה יהודי?

"זה תלוי באיזו מדינה (הוא שוב צוחק). הרבה יהודים נמצאים בשווקים הפיננסיים, אז כברירת מחדל רובם מעורבים בזה".

אתה חושב שקיימת סכנת אנטישמיות כיוון שאנשים מאשימים את הבנקאים?

"כן, מה חדש? זה לא שונה עכשיו ממה שהיה לפני 50 שנה. זה אותו דבר, רק בדרך שונה".

כיום צ'נגוויז מעוניין למכור את פורטפוליו הנדל"ן שלו, "צורה של מימון מחדש אחרי שבזבזנו שנתיים עם האיסלנדים". אם יימצא הקונה, זו תהיה עסקת הנדל"ן הגדולה ביותר בבריטניה.

ומי הלקוחות הפוטנציאליים?

"חברות הביטוח וחברות שרוצות לקנות 100 שנה של תזרים מזומנים בצורת דמי שכירות. בדרך כלל יש לאנשים 50 שנה, לנו יש 100 שנה.

"לפני 60 שנה בית טיפוסי באנגליה היה שווה 1,500 ליש"ט, וכיום מחיר נכס טיפוסי הוא 150 אלף ליש"ט. זה היחס, מחיר הנדל"ן פה הוכפל פי 100. אם זה יחזור על עצמו ב־60 השנים הבאות, מי שיהיה בעל הנכסים האלה יאמר 'צ'נגוויז היה בעל הבית הכי עשיר'. אני אומר 'היה' כי עד אז אני אמות (צוחק), אבל אז יגידו: 'איזה מסכן. הוא מת, אבל תראו כמה נדל"ן היה לו. הוא היה יכול להיות האיש הכי עשיר'".

מובן שזה יכול גם לרדת.

"אז הם לא יגידו כלום. עדיין, זה הפורטפוליו הכי גדול בבריטניה".

איך אתה רואה כסף?

"זה משחק. כסף הוא מדיום, הוא רק פקטור של 'איך'".

הוא יכול לעזור.

"כן, הוא יכול לעזור, אבל זה קשור גם לאן אתה מגיע בחיים, ולא רק במונחים כספיים. הייתי מעדיף שיהיה לי פחות כסף ועדיין לעשות מה שאני עושה, מאשר שיהיה לי יותר כסף. אני חושב שיותר מדי כסף נמצא ביחס ישר לכך שאתה לא יכול לחשוב. אם יש לך יותר מדי אתה מאבד מהיכולות שלך. ב־20 השנים האחרונות אני חי על הקצה, וזו היכולת. זה מה שיוצר את המוטיבציה. לקום בבוקר, להילחם.

"בזמן שעצרו אותי היו שלושה סיפורים גדולים בחדשות: הסיפור על קדאפי, הסיפור על הכורים הגרעיניים ביפן והסיפור שלנו. אני זוכר שחשבתי: מי אני רוצה להיות ביום הזה? אני לא רוצה להיות בסיפור הגרעיני ואני לא רוצה להיות עצמי. ראיתי איך הדברים מתפתחים והבנתי שאני רוצה להיות קדאפי האב, לא הבן שלו. קדאפי האב סיים לא רע, כי הוא רק מת. לשבת בכלא 30 שנה, זה הדבר הנורא".

לתגובות על הכתבה ליחצו כאן

תגיות

המאיון העליוןאייל נדל"ןוינסנט צ'נגוויזאיסלנד