צילום: אלעד שריג
עיצוב: הבתים הסמויים מן העין
המיטה חבויה בתקרה, האמבטיה ברצפה, מכשירי החשמל בקירות. טרנד העיצוב הנעלם מנסה לקרב בין השפע המודרני לניקיון הסגפני של הזן באמצעות טכנולוגיות מבריקות ופתרונות אחסון חדשניים
כשמני ועידית נכנסים לביתם באפקה, נדמה כאילו הוא מנחש אותם ומתעורר לחיים באופן עצמאי כדי לערוך לבעליו קבלת פנים ראויה. זר לא יידע איך לפתוח את הדלת נטולת הידית, ואורחת מזדמנת מתקשה לנחש כיצד ליטול ידיים בשירותים בקומה הראשונה (הטריק, מתברר, הוא לשים יד מתחת לצינור המתכת שיוצא מהתקרה ומתגלה כברז). קירות הבית רחב הידיים לבנים וחפים מתמונות. ארונות המטבח לבנים ונטולי ידיות ובליטות.
במרכז המטבח, בעיצוב דקור, עומד "אי", שרק כיור, ברז וכיריים שטוחים מפרים את לובנו המוחלט. המוזיקה בוקעת מהתקרה, שרמקולים בעלי סבכה לבנה מוסתרים בה היטב. האוויר קריר, אבל רק חריץ בקיר מעיד על קיום מזגן. בסלון לא תראו טלוויזיה. בעצם, אף שהבית מצויד במכשירי חשמל ממיטב המותגים, בכלל לא ברור איפה הם נמצאים; על שקעים וחוטי חשמל סוררים בכלל אין מה לדבר: מערכות התאורה, המיזוג והבידור מופעלות על ידי כפתורים שטוחים, לוחות כסופים בקיר ואפליקציית אייפד. קשה להאמין שבבית הזה גרה משפחה בת חמש נפשות וכלבה.
מני, איש עסקים, היה זה שביקש סביבת מגורים מעוצבת, נקייה ומוקפדת; עידית, סטודנטית לתקשורת ומינהל עסקים, חששה שהחלל יהיה קר. "מני והאדריכל נסטור סנדבנק עשו יד אחת נגדי", היא צוחקת.
הגישה שמסייעת לשמור על המרחב הזה משוחרר מחפצים, מבלי להסתפק במועט, מכונה "עיצוב נעלם". מדובר בטרנד עיצובי עדכני, שמנצל הנדסה מתקדמת וטכנולוגיות סופר־חדישות מתחומי האווירונאוטיקה והרכב כדי ליצור פתרונות עיצוב של צמצום והיעדרות. באופן זה, כל מה שמפר את הניקיון החזותי מוסתר מאחורי חזות חלקה ושטוחה, סמויה מן העין. בשיאו, הקונספט הזה יכול ליצור חדר ריק מחפצים: המיטה חבויה בתקרה, האמבטיה ברצפה ומכשירי החשמל בקירות. כל מה שצריך הוא נגיעה במשטח או לחיצה על כפתור נסתר, ומה שתרצו - טלוויזיה, מוזיקה, אור או ברז - יצוץ משומקום ויעמוד לרשותכם.
"ברמה העיצובית, הרבה אובייקטים עכשוויים יכולים להפוך לחור קטן", אומר פרופ' עזרי טרזי, ראש המסלול לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. טרזי קושר את הפופולריות העולה של משחקי ההסתרה הביתיים למעבר מחומרה לתוכנה, בעיקר בעולם המדיה: "ספרים, צילומים ומוזיקה, שהיו עד עכשיו חומר - נייר, נגטיבים, דיסקים - הפכו לביטים. זה שינוי שמשפיע על החשיבה שלנו. זרם העיצוב הנעלם הוא תגובה לעולם ששואל למה צריך דברים פיזיים".
זן ואמנות הסתרת השפע
כבר בראשית המאה ה־20 אפשר היה למצוא רהיטים מתקפלים ונפתחים, למשל המיטה הנפתחת שפיתח וויליאם מרפי האמריקאי ונקראה על שמו: במהלך היום היא הוסתרה כשהיא מורמת אנכית מאחורי דלתיים סגורות בקיר, ולעת ערב היא נשלפה למצב אופקי. כיום, ממשיכי דרכו של מרפי מעלימים את המיטה בתקרה או מאחורי מערכת סלונית שלמה, ומאפשרים את הפיכת הסלון לחדר שינה בלחיצה כפתור.
אבל שורשיו של העיצוב הנעלם מעמיקים הרבה יותר ממיטות מרפי, ונעוצים בפילוסופיות עתיקות מהמזרח הרחוק. "העקרונות של הסתרה וכיסוי חוזרים לאדריכלות היפנית ולבית היפני המסורתי, שהפילוסופיה שמתווה אותו מושתתת על מיעוט", מסביר יוסי פרידמן, מרצה בכיר בחוג לעיצוב פנים במכללה למינהל. "זה מתבטא במחצלות הטאטאמי ובמגוון של מחיצות שונות שהזזתן - הסטה, קיפול והערמה - מייצרת חללים משתנים לשינה, לאירוח ולמפגשים חברתיים".
"זן היא תרבות שמדברת על מושגים מופשטים ומתנתקת כמה שיותר מעולם החומר", מסביר טרזי. "יש בה הקפדה גדולה על דקויות שקשורות לאיכות של דברים, והיא מושתתת על הסתפקות במעט מאוד, אבל איכותי מאוד. עיצוב בהשראת זן מדגיש חומרים איכותיים וחיבורים חלקים ובלתי נראים. כדי להגיע לאיכויות ברמות האלה צריך להשקיע פי עשרה ברמת החומר, בהסתרת החיבורים ובהקפדה על פרטים".
זאת, אגב, הסיבה שפריטי עיצוב נעלם עדיין יקרים מאוד: למרות הזליגה שלהם לחיי היומיום, רוב המוצרים מהז'אנר הזה עדיין נתפסים כעיצובי יוקרה וכסמלי סטטוס בבתי האלפיון העליון. כך משחק של היעדר וריקנות הופך, בטוויסט אירוני, למפגן ראווה של עושר.
התפיסה היפנית הנקייה, שזכתה לעדנה מחודשת עם תחיית המינימליזם בשנות החמישים, קיבלה בשנים האחרונות תוקף ותוכן חדשים - קודם כל בגלל אילוצים של מקום. "בעולם שבו עלויות הדיור הן כל כך גבוהות, יש צורך אמיתי בחללים מולטי־פונקציונליים שייצרו שימוש מקסימלי במרחב נתון", אומר פרידמן. "מצד אחד אנשים צריכים פתרונות אמיתיים לאחסון, ומצד שני יש רצון לאחסן דברים כדי לצמצם עומס ויזואלי. אנחנו עטופים כל הזמן באינסוף גירויים ומוצרים, והרבה אנשים מרגישים שהם חייבים למצוא לגירויים האלה פתרון ויזואלי, כדי שלא יפריעו לנו כשאנחנו לא משתמשים בהם".
בחללים שהיא מעצבת, האדריכלית טולה עמיר מרבה להשתמש בפתרונות של הסתרה והיעלמות עם ממד משחקי לא מבוטל. למשל, בחדר האוכל של משפחה מסורתית ברעננה עמיר עיצבה ארון עץ חלק, שבשבתות ובחגים נשלף ממנו מדף נסתר להנחת תשמישי קדושה. בבתים שהיא מעצבת (וגם בביתה שלה) שקעי החשמל, על סבך הכבלים והמטענים הצמודים אליהם, מוצנעים בתוך הארונות.
עם זאת, עמיר מסתייגת מחללים ריקים לחלוטין שמחביאים את כל הפונקציות הביתיות הרגילות. "אני בעד ניקיון, אבל לא סטריליות", היא מבהירה. "אין לי עניין בהסתרה מוחלטת של דברים; אני רוצה מראה שמדייק - לא מחביא ולא מבליט. הסתרה מיותרת יוצרת ניכור: כיריים, למשל, הן סימן של בית, לא רק הפרעה בחלל. מטבח זה מקום שצריך להיות שימושי ונוח. איך תפתחי את הדלת היוקרתית של המטבח שלך עם ידיים מלוכלכות בבצק ובקמח?".
עם משחקי המחבואים, עמיר מתמקדת ביצירת מקסימום אפשרויות של שינוי החלל, במיוחד בחללים קטנים. המשנה העיצובית שלה דוגלת בפתרונות אחסון ושינוי פונקציות, עם הענקת מחסה שקט בתוך עולם של עודפים. את הרעיון הזה היא מיישמת באמצעות תכנון פריטים כמו טלוויזיה שמתרוממת מתוך ארון, שולחן עבודה שחבוי בתוך ארון בחדר השינה, או דלת נטולת משקוף שמצניעה חללים פרטיים.
בין מינימליזם למינימליות
האדריכל נסטור סנדבנק מוטרד פחות מחללים מצומצמים שצריכים לענות על צרכים רבים. עבורו הפתרונות שמציע העיצוב הנעלם מיועדים בעיקר להסתיר את מה שלא נראה טוב: מכשירים חשמליים, משטחים כהים או גופים בולטים כמו מקרנים ורמקולים. הפתרונות שהוא מציע ללקוחותיו לא תמיד חוסכים מקום, וודאי שלא כסף. "לפעמים ההסתרה עולה יותר מהמוצר עצמו", הוא מגלה."זה מתחיל מחיפויי גבס להסתרת רמקולים, עובר במקרנים שחבויים במעלית בתקרה, ומגיע לדברים כמו בריכה עם רצפה מתכווננת, שיכולה להיסגר ולשמש כתוספת שטח לדק בזמן אירועים ומסיבות. דברים כאלה מתאימים רק לאלפיון העליון".
הגישה הזאת, מסביר טרזי, לא קשורה בהכרח לסגנון המינימליסטי - בוודאי לא כשמדובר בבתים של עשירי ישראל. "בבתים של 350 מ"ר, עם קולנוע ביתי וחדר ביליארד, לא מדובר בהשקפת עולם של הסתפקות במועט", הוא אומר. "בישראל יש נטייה לבלבל בין מינימליסטי למינימלי. הישראלים רוצים לעשות את המינימום כדי ליצור רושם מסוים, זה כן, אבל התפיסה שביסוד המינימליזם לא מתאימה לטיפוס הישראלי הממוצע, לדרך שבה הוא קונה דברים, מארח וחי את החיים. זה משהו שהוא הדבקה תרבותית, Wannabe".
"ככל שהראוותנות גדלה, לגודל ולאפקטים יש אמירה", מסכים פרידמן. "אנשים מחפשים את המסך או הקיר הכי גדול שיהפוך לזכוכית אטומה, את המחיצות הפלזמטיות שייעלמו או שייפתחו לגינה או לבריכה, ושוכחים שזה כרוך בעלויות תחזוקה גבוהות, ושכל תקלה יכולה להפוך למצוקה. כשזה בא ממקום של אורח חיים זה עובד הרבה יותר טוב. אם מישהו מחפש רוגע וניקיון, לא אכפת לו שהמוצר יהיה מכני, אם הוא יעלים את מה שצריך".
במקום להידרש לפתרונות העלמה, ממליץ פרידמן, כדאי לאמץ גישה שהוא מכנה "מיעוט אמיתי". "אם לא צריך, עדיף לא לקנות כדי שלא נתאמץ לחפש לחפצים מסתור", הוא אומר. "חלל המגורים שלי לא קטן, אבל אני מנסה לא להעמיס עליו. איפוק יכול לפתור הרבה בעיות לפני שצריך להתעסק איתן".
"הרבה מאוד מהתהליכים הדיגיטליים מייתרים חפצים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא תמיד נרצה עוד", מסכם טרזי.
"מאז שנהיינו הומו־ספיינס יש בנו יכולת לאבסטרקציה, אבל גם צורך בחומר. לאנשים יש שאיפה להחזיק חומר איכותי, שאי אפשר למחוק על ידי ביטים. לכן יש חזרה לאוּמנות, לוואן אוף (פריטים יחידים), לדיזיין ארט. אבל הזן כהשקפת עולם יכול ללמד אותנו שהדברים האמיתיים הם לא ביטים ולא אטומים, אלא התרחשויות בין אנשים. בזה צריך להשקיע, וזה לא עולה כסף".
2 תגובות לכתיבת תגובה