בישראל המצב שונה

הקרנות הכספיות בישראל אינן דומות לקרנות הכספיות בארה"ב. בעוד שבישראל קרן כספית היא קרן נאמנות לכל דבר (כלומר יכולה להרוויח ויכולה גם להפסיד את כספי העמיתים), הרי שבארה"ב הקרנות האלה משווקות כתחליף לפיקדון בנקאי, כלומר הקרן מובטחת בכל מקרה. היבט זה הוא שיוצר את כל הבעיות, כי כשהקרן מתחילה להפסיד על ההשקעות שלה, אין לה מאיפה להחזיר את הקרן המלאה לכל המשקיעים שלה.

בישראל הכספיות נתונות תחת מגבלות חקיקה של רשות ני"ע, כאשר הרוב המוחלט של הכספים המושקעים בהן מושקע בפיקדונות בנקאיים, במק"מ ובני"ע ממשלתיים קצרים. סכומים זניחים מושקעים באג"ח של חברות בדירוגים גבוהים.

בישראל מהוות הקרנות הכספיות תחליף אטרקטיבי לפיקדונות בנקאיים קצרים: המס עליהן נמוך יותר ובדרך כלל הן מספקות תשואה עודפת על הפיקדונות הבנקאיים (הקרנות משקיעות למעשה באותם הפיקדונות הבנקאיים, אך בהיקפי ענק, ובשל כך זוכות לריביות מועדפות). למרות זאת, בעוד שהיקף שוק הפיקדונות הבנקאיים הקצרים הוא כ־500 מיליארד שקל, היקפו של שוק הקרנות הכספיות הוא כ־38 מיליארד שקל בלבד. מנהלי הקרנות הכספיות אומרים שלא לציטוט כי הדבר נובע מניגוד עניינים של יועצי ההשקעות בבנקים.