ואיך תתמודד המפלגה שלך עם הגירעון התקציבי?

תדהמה צרופה. זו התגובה המיידית שהמסמך ההולנדי Keuzes in Kaart מעורר כשנחשפים אליו לראשונה. אחר כך גם הקנאה מתגנבת ללב, ואולי אפילו ייאוש קל - למה ההולנדים יכולים ואנחנו לא. המסמך הזה, שפורסם באוגוסט האחרון, הוא התמצית המושלמת של האופן שבו שיח כלכלי־פוליטי צריך להתנהל במערכת בחירות. אם תאמינו או לא - וכדאי לראות בשביל להאמין, כי זה מטלטל ממש - באמצעות שורה של טבלאות בהירות וגרפים מדויקים שנפרסים על פני 46 עמודים (בגרסת התקציר, שתורגם לאנגלית), יכול הציבור ההולנדי לראות בהרף עין כיצד תשפיע על חייו המדיניות הכלכלית של כל אחת מעשר המפלגות שמתמודדות בבחירות לפרלמנט. עשרות פרמטרים כלכליים מהותיים משקפים זאת בפשטות: התוצר, היחס בין החוב לתוצר, האבטלה, ההשקעה בחינוך, בבריאות, רמת יוקר המחיה, פיתוח התחבורה, שוק הדיור, אפילו איכות הסביבה וכמות פליטות גזי החממה לאטמוספרה. וכל זה לארבע השנים הקרובות (ולגבי חלק מהפרמטרים אפילו לעשורים הקרובים).

• אמינות הפוליטיקאים עומדת למבחן
• המצע הכלכלי של הליכוד - אמת או חובה
• מי גרם לעליית המחירים במשק?
  

דירוג המפלגות ההולנדיות לפי דו"ח ה CPB

בתוך כמה דקות יכול כל בוחר הולנדי פוטנציאלי לדעת בדיוק עד כמה כל אחת מהמפלגות שהוא מתלבט ביניהן תשפיע על מידת אי־השוויון בחברה ההולנדית, או על מחיר הדירה שלו, או על כמות הפקקים בכבישים. למשל, המדיניות הכלכלית של מפלגת VVD (הליברלים) צפויה להקטין את כוח הקנייה של הציבור ההולנדי ב־1.25% עד שנת 2017, וזו של מפלגת SP (הסוציאליסטים) תגדיל את כוח הקנייה ב־3% באותה תקופה. לראות, לא להאמין ובעיקר לקנא מאוד.

את המחקר המקיף הזה מקיים כבר 26 שנה גוף הולנדי בשם CPB - Central Planning Bureau, שמשמש כגוף הרשמי והבכיר של הולנד לחקר השפעות המדיניות הכלכלית במדינה. הגוף הוקם מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, והוא כפוף למשרד לעניינים כלכליים, אולם נהנה מעצמאות מקצועית מוחלטת. שמונה פעמים עד כה, בכל מערכת בחירות, הגוף הזה סיפק וממשיך לספק שירות ייחודי להפליא - הוא מנתח עבור הציבור ההולנדי את ההבטחות הכלכליות של המפלגות שמתמודדות בבחירות. ליתר דיוק, הוא מנתח את המצעים הכלכליים שלהן כדי שנבחרי הציבור לא יוכלו לפזר הבטחות כלכליות ללא כיסוי, וכדי שכל אחד מהבוחרים יוכל לקבל החלטה מושכלת בבחירת מפלגה שמתאימה לתפיסת עולמו.

המסמך שהוזכר בתחילת הכתבה פורסם באוגוסט לקראת הבחירות שהתקיימו בהולנד ב־18 בספטמבר האחרון, והוא הכיל ניתוח מקיף של 2,468 הצעות כלכליות של עשר מפלגות שונות. בימים אלה, כשהמפלגות מנהלות משא ומתן קואליציוני, ה־CPB צפוי לפרסם ניתוח כלכלי של הסעיפים התקציביים שייכללו בהסכמים הקואליציוניים, כדי שהציבור יידע בדיוק מה המפלגות שנבחרו מתכוונות לעשות עכשיו עם כספי המסים שלו ובאיזה אופן זה ישפיע עליו.

בפיתוח של משרד אוצר והמועצה הלאומית לכלכלה: המערכת שתתריע על חריגות צוות משותף של המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים באוצר מפתחים מערכת שתתריע על חריגה אפשרית מהמסגרת התקציבית שאול אמסטרדמסקילכתבה המלאה

"העבודה שאנחנו עושים, בוודאי בקנה המידה הזה, היא ייחודית. אין עוד דבר כזה בכל העולם, למעט צוות בלונדון שעושה משהו בקנה מידה הרבה יותר קטן, רק לצורך אקדמי", אומר אדווין ון־דר־סאר, מנהל בכיר ב־CPB, בשיחה עם "כלכליסט".

ון־דר־סאר מספר שלא רק שה־CPB מנתח את המצעים הכלכליים של המפלגות, הוא בעצם אפילו משפיע עליהם. "יש לנו קשר אינטנסיבי עם המפלגות. אם סעיפים מסוימים במצעי הבחירות שלהן לא מספיק קונקרטיים, אנחנו אומרים להן שאין אפשרות לנתח אותם, ושהן צריכות לבצע שינויים", הוא אומר. וזה עוד לא הכל: "הפוליטיקאים יודעים שהם לא יכולים להפריח הבטחות מסוימות מבלי להצביע על מקורות תקציביים, משום שאנחנו נראה את זה לציבור. או, למשל, הם לא יכולים להציע קיצוצים תקציביים נרחבים שאנחנו יודעים שאינם אפשריים מבחינה כלכלית בפרק זמן של קדנציה אחת בלבד", הוא מסביר. "זה מביא את הדיון הציבורי והפוליטי לרמה מציאותית ולמעשה משרטט את המסגרת לדיון".

ומה מידת ההשפעה של הניתוח על מערכת הבחירות?

"משמעותית מאוד. הפוליטיקאים מרבים לצטט אותנו, ולהשתמש בנתונים ובניתוח בשביל לתקוף זה את זה או להצביע על נקודות החוזק שלהם לעומת היריבים הפוליטיים שלהם".

אתם חלק מגוף ממשלתי. איך אתה מתמודד עם ביקורת על כך שהניתוח הכלכלי עלול להיות מושפע פוליטית?

"אם לא נהיה ניטרליים, זה יהיה הסוף למוניטין שלנו ולצידוק הקיום שלנו. אנחנו חייבים להיות ניטרליים. האנשים שעובדים כאן הם דוקטורים לכלכלה. מטבע הדברים, לכל אחד מהם יש בוודאי מטען ערכי, אבל הם לא מביאים אותו לעבודה. הם אנשי מקצוע שמעוניינים לעשות ניתוח כלכלי. הם מאומנים להשאיר את עמדותיהם הפוליטיות לעצמם ורק מסתכלים על המספרים. יתרה מזאת, אנחנו מפרסמים מראש את המתודולוגיה שלנו ופועלים בשקיפות מלאה כדי שלא יהיו הפתעות".

ביקורת מהותית נוספת על השיטה ההולנדית נעוצה בכך שה־CPB, שמנתח ומפקח על המצעים הכלכליים, הוא הגוף היחיד שעושה כן במדינה. משום כך ייתכן שהמפלגות השונות ינסחו את מצעיהן בהתאם לתפיסות הכלכליות של הכלכלנים העובדים ב־CPB שמעבדים את הנתונים. המצב המונופוליסטי עלול ליצור התכנסות של העמדות הפוליטיות רק כדי לקבל "ציון טוב" בדו"ח הסופי.

ישראל - יש מערכת, אך אין גישה אליה

המסע המייאש מהאוטופיה ההולנדית בחזרה לקרקע המציאות הישראלית עובר דרך הקומה החמישית בבנק ישראל בירושלים, במשרדו של ד"ר עדי ברנדר. ב־2003, בעת הדיונים על התוכנית הכלכלית של שר האוצר דאז בנימין נתניהו, ברנדר יצר מערכת ייחודית, שאותה המשיך לפתח מאז.

בבנק ישראל לא מוכנים לחשוף את המערכת, אולם בהתבסס על אנשים שנחשפו אליה ועל נייר עמדה שפרסם הבנק ב־2004 בנושא, עולה שמה שהמערכת של ברנדר עושה הוא דבר די פשוט - היא עוקבת באופן שוטף אחרי כל ההחלטות הכלכליות שהממשלה והכנסת מקבלות לאורך השנה, ומתעדת אותן ואת המחיר שלהן. אף שהרעיון הוא פשוט, אופן היישום שלו כרוך כנראה בניהול דקדקני של קובץ אקסל מפלצתי בהיקפו, שמכיל אינפורמציה שיכולה לגרום לסחרחורת. מה שמפתיע עוד יותר בעניין הזה, הוא שלמשרד האוצר אין מערכת שכזו ושאף גוף אחר לא מנהל מעקב שכזה (ראו הרחבה במסגרת).

כדי להראות כיצד ההחלטות התקציביות של הממשלה ישפיעו גם על העתיד, ברנדר בנה את המערכת כך שהיא מציגה את התחזית התקציבית לשנים הקרובות, ואפילו לעשורים הקרובים. לשם כך משתמשת המערכת בשורה של כללים או תחזיות בכל מיני תחומים. תחזיות דמוגרפיות, כללים שקשורים בהזדקנות האוכלוסייה או בגידול מספר הילדים בכל שכבת גיל, מערכת החוקים שמכתיבה את קצבאות הביטוח הלאומי, ועוד ועוד כללים במספר לא מבוטל של תחומים. התוצאה היא יוצאת דופן. מעוררת השתאות ממש.

המערכת של ברנדר יודעת להציג בכל זמן נתון עד כמה ההתחייבויות התקציביות שהממשלה לקחה על עצמה - בהסכמי שכר, באימוץ המלצות טרכטנברג ובשאר החלטותיה - חורגות מתקרת ההוצאות שהחוק מציב בפניה. בשקלול ההחלטות התקציביות שקיבלה ממשלת נתניהו מאז שנבחרה, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, המערכת של ברנדר מציגה תמונת מצב בעייתית מאוד מבחינה תקציבית לא רק לשנה הקרובה, אלא גם לשנים שלאחר מכן. למעשה, הממשלה אפילו לא יכולה להרשות לעצמה לדחות יישום של החלטות תקציביות - כמו סלילת כבישים או מתן תוספות שכר - משנת 2013 ל־2014 או 2015, כי אפילו בשנים הללו הממשלה כבר לקחה על עצמה יותר התחייבויות ממה שמותר לה.

והנה המספרים, כפי שמסר בנק ישראל לבקשת "כלכליסט": אם הממשלה לא תבצע קיצוצים תקציביים, ההתחייבויות התקציביות שהיא לקחה על עצמה יחרגו ב־2013 מהתקרה המותרת ב־11 מיליארד שקל. בשנת 2014 המצב חמור עוד יותר - החריגה עולה ל־20 מיליארד שקל בין מה שהממשלה התחייבה להוציא לבין כמה שמותר לה בחוק. ובשנת 2015 המספר הזה מטפס ל־24 מיליארד שקל.

בצד ההכנסות המצב גרוע באותה מידה. על פי המספרים שמסר בנק ישראל, אפילו אחרי שהממשלה תבצע קיצוצים נרחבים כדי לא לחרוג מתקרת ההוצאה, הגירעון התקציבי - הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה, בעיקר ממסים - צפוי להיות גדול מיעד הגירעון שנתניהו קבע (ראו טבלה). במילים אחרות, הממשלה תצטרך להעלות את המסים, שוב, בשנה הבאה, וייתכן שגם לאחר מכן. אלה המספרים היבשים, אלה הנתונים, אלה העובדות.

נתניהו. הממשלה תצטרך להעלות מסים שוב | צילום: אלכס קולומויסקי

הבחירות הקרובות - הזדמנות לציבור לדרוש יותר

המספרים של בנק ישראל צריכים להבהיר לציבור הישראלי דבר אחד פשוט: כל עוד הפוליטיקאים לא יתייחסו בבחירות הקרובות לאופן שבו הם מתכוונים להתמודד עם הבעיה התקציבית, כל ההבטחות שלהם יהיו ריקות, מילים באוויר, הבלים של פוליטיקה ישנה.

האמת מסתתרת במספרים של ברנדר, ובמערכת הבחירות הקרובה יש הזדמנות להפוך את השיח הציבורי, הכלכלי־פוליטי, לשיח מציאותי, ממש כמו שעושים בהולנד. הציבור יכול לתבוע מאלה שמעוניינים לזכות במנדט הציבורי, להציג בפניו בדיוק, בפרוטרוט, איך הם מתכוונים להתמודד עם אתגרי התקציב.

את הפער התקציבי האדיר אפשר לסגור בכמה אופנים. ראשית, אפשר לקצץ. שנית, אפשר לבטל או להעלות את תקרת ההוצאה, קרי להתיר לממשלה להוציא יותר כסף ממה שמותר לה כעת. בחירה באפשרות זו תחייב העלאת מסים מתאימה בשביל לממן את ההוצאות הללו, כדי לא להגדיל את הגירעון. שלישית, אפשר להגדיל את יעד הגירעון מעבר למה שראש הממשלה ושר־העל לאסטרטגיה כלכלית כבר הגדיל אותו. במקום גירעון של 3%, לקבוע יעד גירעון של 6%, למשל. אלה האפשרויות.

מרבית הכלכלנים בישראל, הן מימין והן משמאל, מסכימים שאת האפשרות השלישית - הגדלת הגירעון כפי שמעוניין, למשל, שר הביטחון אהוד ברק - אסור לאמץ, ויש להוריד מהשולחן. זאת משום שהילדים שלנו ייאלצו לשלם את המחיר על כך בעתיד (הגדלת הגירעון תגדיל את החוב הלאומי וצפויה להגדיל גם את תשלומי הריבית שישראל משלמת על החוב הזה, ולכן תקטין את המקורות התקציביים שיעמדו לטובת מתן שירותים לציבור בעתיד).

את שתי ההצעות הכלכליות שנותרו - קיצוץ תקציבים מצד אחד לעומת הרחבה תקציבית מצד שני (שתלווה כאמור גם בהעלאות מסים) - אפשר לדמיין כנקודות הקצה המנוגדות של סקאלה כלכלית־פוליטית שבקצה השמאלי שלה ניצבת שלי יחימוביץ' ובקצה הימני שלה ניצב אביגדור ליברמן, ועל ידו ראש הממשלה המכהן נתניהו.

לו רק היינו הולנדים, כל המפלגות שנמצאות על הסקאלה הזו היו מציגות לציבור בפרוטרוט את המצעים הכלכליים־חברתיים

שלהן, ומעמידות אותם למבחן ולניתוח שיבדוק האם ההצעות הללו הן הבלים או שמא הן מציעות מקורות תקציביים מתאימים ומתמודדות באמת עם האתגרים. יתר על כן, ניתוח כזה היה יכול להראות לציבור בפשטות כיצד כל אחת מהמפלגות רוצה לעצב את חייו ואת עתידו - איזו מפלגה תגדיל את אי־השוויון, איזו מפלגה תשפיע יותר על כוח הקנייה ומי עלולה להגדיל את האבטלה.

מערכת הבחירות הקרובה יכולה להוות פתח לתחילתו של שינוי. בסופו של דבר, זה תלוי בציבור. באותו ציבור שבקיץ 2011 יצא לרחובות ושטף אותם בשלל קריאות. הציבור הזה לא נעלם, וגם הבעיות, הקשיים והחרדות שלו לא נעלמו. עכשיו זה תורו של הציבור לדרוש מפוליטיקאים דין וחשבון, ולא רק לזרוק פתק לקלפי. ובכל מקרה, הדרך למצעים כלכליים קוהרנטיים, מקיפים וכאלה שמתמודדים עם בעיות העומק של המשק - בשוק התעסוקה, בפנסיה, בשוק ההון - עוברת במעקב קפדני אחר ההתחייבויות של הפוליטיקאים, ההצהרות שלהם והמעשים שלהם בפועל. מעקב קפדני שכזה, יחד עם כיסוי תקשורתי ואזרחי מתאים, עשוי בסופו של דבר באמת לגרום לפוליטיקאים לפעול לטובת הציבור שנתן להם את המנדט.