ביקורת: אלבום - "The Truth About Love" של פינק

אלישיה מור, הלא היא פינק, היתה תמיד חיית פופ חריגה. מצד אחד אחראית להמנוני פופ מובהקים כמו "Get The Party Started" או "Don't Let Me Get Me", ומצד שני מקפידה לשלב רקע רוקיסטי מובהק, שנותן לשירים אדג' מחוספס שמייחד אותם מהמוצרים של עמיתיה לעולם הפופ. למרבה השמחה, אלבומה השישי ממשיך בבשורה הזאת.

קהל היעד: חובבי פופ־רוק נשי עוצמתי.

דבר המבקר: פינק לא בוחלת במילים. "I Had A Shit Day" היא זועקת בשיר השני באלבום, בעל השם הדו־משמעי "(Blow Me (One Last Kiss". "לפעמים אני שונאת כל מילה מטומטמת שאתה אומר/רוצה להעיף לך סטירה", היא מסננת ב"True Love", שעוסק בדואליות המתמשכת של חיי האהבה. אז אם מישהו מהמעריצים תהה אם לידת בתה לפני כשנה ריככה את הפה הגדול של האשה הוורודה - הוא טעה בגדול. נכון שלא כל השירים באלבום הזה הם באותה רמה - גם בגלל ריבוי מפיקים (גרג קרסטין המוצלח בהם) וגם בגלל ניסיון לרצות הרבה סוגי מעריצים. ועדיין, המכלול עשיר ואפקטיבי. ולא במקרה האלבום הוא גם הראשון של פינק שזינק למקום הראשון של הבילבורד האמריקאי. העבודה הקשה שלה לאורך הקריירה, להוכיח שיש לה קול משלה והיא לא חלק מפס הייצור הפופי - השתלמה בגדול. טוב, מה תגידו על אשה ששתי אלילותיה הן מדונה מצד אחד וג'ניס ג'ופלין מצד שני? או כזו שנעה בין שיר רך ויפהפה כמו "Beam Me Up", שבמוקד שלו היא והגיטרה האקוסטית - ומנגד שיתוף פעולה אלקטרוני מנסר עם אמינם, בשם "Here Comes The Weekend"? מתוחכמת, לא צפויה, מגוונת. תבחרו בעצמכם (NMC יונייטד, 51 דק').

שורה תחתונה: שימו את פינק בפול ווליום, והעתיד ייראה ורוד.

 

בקצרה

 

"Babel" של מאמפורד אנד סאנס. יש אלבומים שאתה באמת משתוקק לאהוב אותם, אבל לא מצליח. השני של מאמפורד אנד סאנס, להקת הפולק־רוק הסימפטית מאנגליה שזוכה להצלחה אדירה בעולם, הוא כזה. הכל נחמד, אבל גם מונוטוני. שירים שיושבים יפה באוזן, הרבה מנדולינה מצלצלת - אבל אין באמת שום תשוקה או הבלחה של אנרגיה או ייחודיות. אפשר עם, אפשר בלי (הליקון, 52.17 דק').