הון אנושי: תצא בחוץ

איל התקשורת ולדימיר גוסינסקי חגג ביום חמישי בערב בהילטון תל אביב יום הולדת 60, במסיבה ראוותנית שנראתה כמו ההשקה של הפריימריז לליכוד, לפחות לפי רשימת הנוכחים, כולל גדעון סער, יולי אדלשטיין ונתן אשל.

כדי לקלוט היטב את כל השרים וחברי הכנסת הקדמתי להגיע והתיישבתי על ספה בלובי. כעבור דקות ספורות ניגשה אליי עובדת המלון וביקשה שאפנה את המקום כי הוא מוזמן מראש. עברתי לפינה נידחת יותר של הלובי וראיתי איך את מקומי תופס שר החוץ אביגדור ליברמן, עם שני מאבטחיו. הוא שוחח עם איש קירח ורזה והרבה לחבוט במסעד הספה. עברו עוד כמה דקות ואחד ממאבטחי השר ניגש אליי ושאל מה אני עושה שם ואם אני מחכה למישהו. הסברתי לו שזה לא עניינו, והתחלתי להתמנגל. זה לא נגמר כאן: באירוע עצמו המאבטח האחר לא חדל מלבחון את תנועותיי. הוחמאתי, אבל הסברתי לו שאני עיתונאי שמסקר את האירוע. גם הוא הוחמא, אבל התעקש שעליי לעזוב.

ביציאה סיפר לי הצלם שגם נשיא המדינה שמעון פרס בין האורחים, אלא שהוא התעקש להיכנס מכניסה צדדית ובלי שיצלמו אותו. זה לא מתאים לפרס, אבל ככה זה היום לפעמים עם אנשי עסקים. כולם באים לחגוג איתם, אבל לא רוצים שיידעו מזה.

בחיפוש אחר חוויה מתקנת ויותר מסבירת פנים, לקחתי את עצמי למחרת לאירוע אחר על קו החוף של תל אביב. העמותה מעגל נשים ערכה אירוע התרמה בבר־מסעדה שלוותה בנמל תל אביב, ושם כבר היה הרבה יותר קל למצוא אנשים שמוכנים להזדהות עם פעילות חברתית, בייחוד כשהשנה היא מתמקדת בסיוע לניצולי שואה. את האירוע הובילו ענת עליזי ודגנית חרל"פ, אשתו של יואב חרל"פ, מבעלי השליטה ביבואנית הרכב כלמוביל. חרל"פ קיבלה את פניי והתגאתה במיוחד ברכב המהודר שחנה בכניסה, חשיפה ראשונה לדבריה של האאוטלנדר החדש. לא ממש ברור מה הוא עשה שם, חוץ מלאפשר לה להתגאות בו. וזה לא שהיא לא מודעת למצב. חרל"פ אפילו דיברה על "המצב הכלכלי הקשה", אבל הסבירה ש"למרות המצב, לא נתקלתי בסירוב של אנשים לתרום ולהירתם למטרה החשובה".

בפינה אחרת פגשתי את רל נדל, מבעלי שלוותה, עם נועם לניר, בעלי בבילון. פעם הם היו שותפים בסדרה של מקומות בילוי, ואני שקעתי בזיכרונות מאלנבי 58, המועדון המיתולוגי שלהם, והימים הטובים של תחילת שנות התשעים. נדל המשיך עם מקומות בילוי, אבל לניר התגלגל להייטק, ודיבר איתי על הכוונות שלו להנפיק את בבילון. שאלתי אותו על מצב הבורסה ועל נפילת הטייקונים. "אני לא איש שוק ולא קורפורייט", אמר לניר, שבחר בדימוי מחיי הלילה כדי לדבר על איגרות החוב: "זה כסף קל, התמחות שדומה להסנפת שורות של קוק. בכל פעם אתה מריץ שורה עבה יותר, עד שיום אחד אתה קם בבוקר עם כאב ראש איום ונורא, וזה לא נעים. אז עדיף לקום כל בוקר ולרוץ ולא להתעורר אחר כך עם כאב ראש".

כאב הראש של אותו יום היה שייך לעופר נמרודי, שבסוף השבוע התברר שהוא רחוק מאוד מלהפוך לטייקון גז: אחרי תקופה ארוכה של טיפוח ציפיות, בקידוח שרה של מודיעין ושל הכשרה אנרגיה שבשליטת נמרודי לא נמצא גז. מניית הכשרה הגיבה בהתאם, שזה אומר צלילה של יותר מ־60% ביום. אבל נמרודי היה שלו ומחויך כהרגלו, וסיפר שהכל

כשורה ושלומו טוב. שאלתי על הקידוח והוא אמר בשוויון נפש גמור: "אין שם כלום. לא נפט ולא גז. עכשיו אנחנו מנסים לחפור עוד יותר לעומק ואולי יהיה גז בכל זאת". לא הצלחתי לערער את קור רוחו גם כששאלתי על "מעריב", ועל המאבק של עובדי העיתון שלו לשעבר על זכויותיהם הבסיסיות וכספי הפנסיה והפיצויים שלהם. "אין לי מושג מה קורה עם זה", אמר נמרודי, עדיין שלו. "אני זה לא 'מעריב', תשאל אותה, היא יותר מעורבת ממני", סיים והצביע על כתבת "מעריב" שנכחה במקום.

אחר כך התחילו ריקודים, עם כל אותם אנשים שחושבים שהבעיות הן של אחרים. לפחות הפעם הם לא חשבו שהבעיה היא עיתונאי שתפס להם את הספה