דרמה קווין

קבלו נתון מדהים למדי: המפגש מול סלטיק ביום שלישי היה המשחק השביעי העונה, מתוך שלושה עשר משחקים רשמיים בסך הכל, שבו ברצלונה מצליחה לחזור מפיגור מוקדם לתיקו או לניצחון. כלומר, ביותר ממחצית ממשחקיה העונה, הקבוצה שהיא אולי הטובה בעולם, גם כרתה לעצמה בור רציני וגם הצליחה לצאת ממנו. מרשים.

במחשבה שנייה, הנתון הזה מקפל בתוכו את כל הסיפור של בארסה מתחילת העונה: בעיות בהגנה (ומכאן הפיגור), התקפת-על (ומכאן הקאמבק). הנתון הזה גם מלמד על פיצול אישיות מסוים אצל הקטאלונים. מצד אחד, הוא מעיד על חולשה מנטאלית: בארסה מתקשה להיכנס למשחקים ולתרגם את השליטה שלה ליתרון. מצד שני, הוא מעיד על חוזק מנטאלי ביכולת לחזור פעם אחר פעם מפיגור ולפצח בדקות האחרונות הגנות סגורות ומסוגרות.

השאלה הגדולה היא מה יקרה הלאה? כיוון שאני מניח שהמגמה הזו לא יכולה להימשך לאורך זמן, הרי שאמור לקרות אחד משתיים: או שבארסה תתחיל להפסיד משחקים שבהם היא מפגרת, ואלילת המזל שלה, אולי אחרי שיחה צפופה עם מוריניו, תפסיק לפקוד את הקאמפ-נואו; או ששובם לסגל (ולכושר) של פויול ופיקה תמנע מלכתחילה את הפיגור ותאפשר ניצחונות קלים.

מי שבטוח מרוצים הם אנחנו, כלומר הצופים. בשיא ימיה של הקבוצה תחת גוארדיולה, לפני שנתיים, בארסה סיפקה לנו מדי שבוע קונצרטי כדורגל, אבל השליטה המוחלטת שלה הפכה את מרבית המשחקים לדי משעממים. עכשיו, בראשית העידן של טיטו וילאנובה, השליטה קצת פחות טוטלית, אבל הדרמות כמו בסרט של אלמודובר. מה רע?

יש תחרות?

ואם כבר דרמה, צריך להגיד משהו על הליגה הספרדית בכלל, זו שאנחנו, ואחרים, מספידים כבר שנים את אלמנט התחרותיות שלה וקוראים לה לבצע רפורמה רדיקלית בחלוקת המשאבים. והנה, שמונה מחזורים מפתיחת העונה, ומבלי שיהיה איזה שינוי באופן שבו מחולקים הכספים, אנחנו מקבלים את מה שתמיד רצינו: נכון, ברצלונה ראשונה, אבל ריאל רק רביעית, ובתווך ביניהן נמצאות אתלטיקו מדריד, שסוף סוף נראית נפלא; ומלאגה, שתחת הדרכתו של מנואל "המומחה לקבוצות בינוניות" פלגריני מציגה כדורגל סוחף. גם ולנסיה, שהתקשתה לצבור נקודות בתחילת העונה (שיחקה מול שתי הגדולות כבר בשלושת המחזורים הראשונים) מתחילה לחזור לעצמה. האם זה מבטיח לנו המשך עונה פתוח ומותח? האם זה מבטל את הצורך ברפורמה בכדורגל הספרדי? קצת כן, ובעיקר ולא.

מצד אחד, גם קבוצות של כסף גדול נופלות לפעמים ובלוני גלקטיקוס נפוחים מדי – ממיאמי, דרך מדריד ועד מכבי - נוטים מדי פעם להתפוצץ. כשזה קורה, מצליחות פה ושם קבוצות צנועות להתעלות, ולנצל את הרעב ואת היעדר האגו כדי לזכות בתואר מקרי. מונפלייה, קרית שמונה, או ארסנל מארגנטינה הן רק כמה דוגמאות. למה שאתלטיקו או מלאגה לא יהיו הבאות? זאת ועוד, הצלחות חד-פעמיות כאלה, שמקנות בהמשך השתתפות במפעלים האירופיים, הן פתח לכסף נוסף, שבתורו מאפשר להתחזק ולהיכנס, אולי, למועדון של הגדולות.

מצד שני, הפערים הם פשוט עצומים. התקציב של ריאל ושל בארסה גדול פי ארבע מזה של הקולצ'ונרוס ופי חמש מזה של הבוקרונס מדרום ספרד. אתלטיקו למשל, יודעת שלא נשאר לה הרבה זמן כדי ליהנות מהקסמים של פאלקאו, ושהיא תצטרך למכור אותו בקרוב. ולנסיה נאנקת עד היום תחת החובות שיצרה לפני עשור, כשההשקעות הגדולות הולידו לה שתי אליפויות, אבל בור של מאות מיליוני יורו. (אפשר רק לדמיין בכמה תארים הייתה זוכה לו יכלה להשאיר אצלה את דויד סילבה, דויד וייה, ג'ורדי אלבה וחואן מאטה). ומאלגה? הקבוצה של פלגריני עושה פלאים, אבל לאורך זמן, הרבה יהיה תלוי ברצון הטוב של השייח אל-ת'אני ובעסקאות הנדל"ן שיצליח, אולי, להשיג.

לעומתן, שתי הגדולות פתורות מהדאגות האלה. למעשה, גם עכשיו, אחרי שרבע עונה מאחורינו, כל סוכנויות ההימורים נותנות לבארסה ולריאל את מירב הסיכויים לזכייה באליפות, כשאתלטיקו הרבה מאחוריהן, וההימור על מלאגה ועל כל היתר הוא כבר לחובבי סיכונים. אגב, בשלב הזה של העונה, לפני שנה בדיוק, הובילה לבאנטה את הליגה הספרדית. זה נגמר במקום השישי.

הנתונים ברורים: כל שמונה האליפויות האחרונות הלכו לאחת משתי הגדולות. כך גם שבע משמונה הסגנויות. הכדורגל הספרדי ירוויח מזכייה מפתיעה של אתלטיקו או של מלאגה, אבל כדי שזה לא יהיה אירוע חד-פעמי, הכדורגל הספרדי עדיין זקוק לשינוי עמוק.