צילום: אלכס קולמויסקי
גם אתכם ידפקו (2)
תמונת מציאות שוברת לב של מקצוע, ואנשים, וחיים, שאיש לא סופר
פיני אינו עובד סוציאלי קלאסי. שמו המלא הוא פיני שרגיל בן סירה, בן 49, והוא כבר הספיק לעשות כמה דברים בחייו. הוא עבד בתפקידים בכירים בחברות גדולות וניהל עסקים משל עצמו. יש לו תואר ראשון בקולנוע, תואר שני בתקשורת ועוד תואר ראשון בעבודה סוציאלית, שלמד כדי להתפתח בעסק שלו. הוא מספר שפשוט התאהב במקצוע, וב־2009 עשה הסבה מקצועית והתחיל לעבוד כקצין מבחן מבוגרים.
בראשית השבוע הגיע אליי מייל נוסף ממנו, שנה וחצי בדיוק אחרי המייל הקודם. הפעם זה היה מייל של הודאה בתבוסה. תבוסה מפוכחת שלו, אבל למעשה תבוסה של כולנו, כחברה שאינה מצליחה להבטיח דאגה לחלשים שבה. ניסיתי לנסח את הדברים בלשוני, עד שהבנתי שבקול האותנטי שלו יש הרבה יותר כוח. המייל האישי הספונטני שלו מעביר בדייקנות את הזילות של הטיפול בזולת, את ההתנערות, את השלכות ההפרטה האגרסיבית של כל מחויבויות המדינה כלפי אזרחיה החלשים. אז הנה הדברים כפי שנכתבו על ידו, בקיצורים הנדרשים.
"לפני שנה וחצי, אחרי ששוחחנו ונפגשנו, כתבת את הטור על שביתת העובדות והעובדים הסוציאליים. בימים אלו אני עושה מעשה הקשור לעניין ההוא והרגשתי צורך ורצון לשתף אותך בדברים.
"מאותו מאבק אומלל חזרתי לעבודתי כקצין מבחן כשאני שבור. אם אי פעם חשתי על בשרי את משמעות הביטוי 'יצאה הרוח מהמפרשים', הרי שזו היתה אותה פעם. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך כך, אבל מצד שני לא רציתי לוותר על העיסוק במקצוע העבודה הסוציאלית שאליו כה נקשרתי. יצאתי וחשבתי וקיבלתי החלטה - לעבור לעבוד כעובד סוציאלי בחצי משרה ובזמן שיתפנה לחזור לעבוד כעצמאי. החלטתי וביצעתי. התפטרתי משירות המבחן ומצאתי עבודה כעובד סוציאלי בחצי משרה במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בבת ים.
"במקביל, החזרה לעסק העצמאי היתה נהדרת. דברים החלו לקרות, לקוחות החלו להגיע, ההתלהבות רבה, והכי משמחת התחושה שאני עושה משהו בשליטתי, וגם, רחמנא ליצלן, שאני מתפרנס ממנו... במקביל, עבודתי כעובד סוציאלי היתה מעניינת, ולמרות העיסוק בעולם התוכן הקשה של אלימות במשפחה, הרגשתי שאני מביא תועלת ומצליח לשנות, אפילו מעט, אצל נשים, גברים וילדים שכה זקוקים לכך.
"אבל לא הכל ורוד, כמובן. העבודה במרכז התבררה כבלתי אפשרית. ראשית, לא קל להיות עובד קבלן. אמנם עבדתי תחת אגף הרווחה של העירייה, אך הועסקתי, כמו שאר חברותיי לעבודה, על ידי עמותה (עמותת שקל), על כל המשתמע מכך. על גובה המשכורת אין מה לומר, בעיקר כי קשה לחשוב על נמוכה ממנה (3,000 שקל, הוא השלים את המידע בשיחת המשך). אבל אלו היו הבעיות השוליות. הקושי המרכזי היה בהבנה שאנחנו, המרכז למניעת אלימות במשפחה, לא מעניינים איש. שתי הדירות בבת ים שמהן המרכז פועל הן מופת של הזנחה וזלזול בכבוד האדם. אשפה מצחינה המפוזרת, דרך קבע, על השביל המוביל לאחת הדירות, קירות מתקלפים, נזילות, עכברים ומה לא. תנאים קשים שבהם אמור להתנהל תהליך של טיפול נפשי בילדים, בגברים ובעיקר בנשים אשר חיו במצב מתמשך של טרור. מדובר בתהליך עדין, מורכב, עמוס רגשית, נפיץ, שבעולם מתוקן אמור היה להתנהל בתנאים של ביטחון ושקט, אך כאן התנהל בתנאים של דיר חזירים.
למה שעובד או עובדת סוציאלית ירצו לעבוד בכאלה תנאים? למה שמטופלות ירצו להגיע לטיפול במקום כזה? והגרוע מכל, איך ניתן לשכנע מטופלת בכך שאני מאמין ביכולתה לחולל שינוי בחייה, כששוב ושוב היא עדה לאוזלת ידי כמי שעובד במיץ של הזבל?
"בשנה שביליתי במרכז בכיר בעירייה ביקר בו פעמיים. הגיע, ראה את התנאים, מלמל משהו על כך שזה לא ייתכן ושהעניין יטופל, ונעלם כלעומת שבא. דבר לא השתנה. הסיפורים והדוגמאות יכולים למלא עוד מיילים רבים ולהפתיע גם את הציני שבציניקנים, אבל אגיע לשורה התחתונה. נמאס לי. נמאס לי להרגיש שאני כלום ושהמטופלות שלי הן כלום. נמאס לי שלא רואים אותי ומן הסתם גם לא אותן. נמאס לבלות 12 שעות בשבוע באוטובוס בדרך למקום הלא ייאמן הזה בבת ים, להשקיע שעות ארוכות בטיפולים תובעניים ושוחקים, לעסוק כל הזמן באלימות שקשה לתאר את מידותיה, ואת כל זה לעשות בתנאים שתיארתי. נמאס לי לעשות את כל זה ואז לגייס אחת לחודש את הכוח לפתוח את התלוש. עד כדי כך נמאס, שהחלטתי לוותר על העניין.
"מדובר בוויתור כואב. יום רביעי הבא (אתמול) יהיה יומי האחרון במרכז. היום הצוות נפרד ממני והיה מרגש ועצוב. אבל די. לא בכוח. עם כל הרצון הטוב, באמת לא בכוח. יצאתי שלא על מנת לשוב בעתיד הקרוב.
"מצד אחד אני שמח על הזמן שיתפנה ושאותו אוכל להשקיע בעסק. מצד שני, היה לי חלום. חלום לעשות משהו שמעטים עושים. לעזור לאלה שאינם יכולים להשיג לעצמם עזרה בדרך אחרת. לשנות. להתמקד בכל אלה ולאו דווקא בקידום ענייניי הפרטיים. אבל החלום הזה לא באמת החזיק מים. כי בגיל 49 לא בא לי לקבל משכורת משפילה ולדלג מעל ערימות זבל מבחילות בדרך לעבודתי הציבורית. לא בא לי יותר. אז נכון, גם להיות עצמאי זה לא פשוט, אבל בסופו של יום זה משמח וזה מפרנס. קשה? כן, אבל לקושי יש תמורה.
"בזמן השביתה הציעו לי שוב ושוב להיות מעורב במאבק על פניו של איגוד העובדים הסוציאליים. הייתי מעורב כל כולי במאבק. גם במהלך השנה וחצי שעברה מאז הייתי שותף לכמה ניסיונות של עשייה בתחום, אבל סירבתי. את השינוי, אם יהיה שינוי, יחוללו אחרות ואחרים. אני אדם מאוד אופטימי, אבל אני מודה שבכל הנוגע לעתיד המקצוע, הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא קיים. בטח לא במקום שאנו חיים בו ובמציאות הצינית של אכול ושתה כי מחר נמות; בטח לא במצב שבו העולם נחלק לבעלי הממון, הכוח והשררה, ולכל השאר; בטח לא במצב שבו נשים נפגעות אלימות, ילדים עם נכויות התפתחותיות, קשישים, מכורים לסמים ואלכוהול, נערות במצוקה, מהגרי עבודה ועוד ועוד פשוט אינם קיימים מבחינת המדינה".
11 תגובות לכתיבת תגובה