אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מי שולט בזיכרון? איור: ערן מנדל

מי שולט בזיכרון?

מה אנחנו יכולים ללמוד מעיתונאי עם זיכרון אינסופי, מוזיקאי שאיבד את העבר וחולה אפילפסיה שנתקע בהווה

05.11.2012, 11:26 | ד"ר נטע זך

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" מככבים שני גיבורים, המגולמים על ידי ג'ים קארי וקייט וינסלט, שפעם היו נאהבים. כשאהבתם התפרקה הם פנו לפתרון רדיקלי - שניהם בנפרד נרשמו לטיפול מיוחד שמחק במוחו של כל אחד מהם את זיכרונותיו מהעבר המשותף. ריקים מזיכרונות יום-יומיים, הם נעים בעולם מבולבלים וחסרי זהות. חפצים שונים ומפגשים שונים מעוררים בהם הבזקי זיכרון חלקיים ומשונים ועליהם להבין מחדש את עולמם. במהלך הסרט הזיכרון ישוב, ואפילו ביתר שאת, אבל חישבו רגע על הדמויות בשלב ההתחלתי - על מועקת השכחה האופפת את עולמם נטול הפשר, מול ההבזקים הפתאומיים, החדים, המוחשיים כל כך של זיכרונות. אין הדגמה מוחשת יותר לעריצותו של הזיכרון, כעריצותה של השכחה.

  

 , איור: ערן מנדל איור: ערן מנדל  , איור: ערן מנדל

 

הסופר ג'ון אירוווינג היגג פעם כי הזיכרון הוא, במילותיו, "מפלצת. אתה שוכח, אבל הוא איננו שוכח. הוא רק מתייק במקום אחר. הוא שומר דברים עבורך, או מסתיר דברים ממך. מזמן אותם לך- כהזכרות - לפי רצונו שלו. אתה חושב שאתה שולט בזיכרונך  בפועל, הוא שולט בך". מחקר המוח על הפרעות זיכרון אמיתיות, לא קולנועיות, הראה כיצד הזיכרון מעמת אותנו עם אמיתות קשות. מצד אחד, הזיכרון לוקח את חיינו ועורך אותם, הופך אותם לסרט בעל עלילה ברורה ונוחה לעיכול. מן הצד השני, ישנו הערב הרב שמסתתר מאחורי הסרט - הסצנות הלא ערוכות, רוויות הסתירות הפנימיות של חיינו המנטליים – תולדות המחקר הנוירולוגי על הזיכרון מזכיר שהזיכרון עורך אותו כרצונו, לא כרצוננו.

 

החשיבה הראשונית של נוירולוגים על זיכרון והמוח האנושי היתה פשוטה, ואולי גם פשטנית. כמו הרופא ב"שמש נצחית בראש צלול", הם רצו למצוא את מקורות הזיכרונות. אם לזיכרון יש חלק במוח המיועד לו, אולי אפשר לשלוט בחלק הזה במוח. אולי אפשר היה למחוק זיכרונות ספציפיים, או להגביר אחרים.

אבל המציאות הייתה שונה והיא הייתה ברורה כשמש - בכל בית חולים ניתן היה למצוא מספר רב של פגועי ראש עם בעיות זיכרון. המסקנות היו זהות פעם אחר פעם - פגיעת ראש, מקלה ועד קשה, פוגעת בזיכרון. היא מובילה למה שנקרא אמנזיה - הפציינט פגוע הראש מתעורר בית החולים מבולבל ומתקשה לזכור את האירועים שהובילו אותו לשם. אולם לא נמצא שום קשר בין האזור במוח אשר נפגע, לבין עומק האמנזיה שנוצרה. חוקר המוח האמריקאי הנודע, קרל לשלי, סיכם את זה כך - לא מקום הנזק המוחי הוא שמשנה, אלא מידת הנזק. ככל שיותר מהמוח נפגע, כך יותר זיכרון אובד ללא שוב.

 

איפה מתחבא הזיכרון?

התיאוריות הפסיכולוגיות של הזיכרון מתעניינות במיוחד בפער בין זיכרון לטווח קצר וארוך, ובפרט - במה דרוש כדי שנזכור דבר מה לאורך זמן. האם העובדה שאתם קוראים פוסט זה בתשומת לב, אומרת שבהכרח תזכרו אותו אחר כך? מה שידוע הוא שבדרך לזיכרון ארוך טווח, משהו צריך לקרות לחוויה, עיבוד חזרה והתקבעות שיהפכו אותה מאירוע חולף לזיכרון ברור, מוגדר. לתהליך העדין הזה קוראים גיבוש, קונסולידציה.

 

החוקר האמריקאי דונלד הב הציע, כבר בשנות הארבעים, מנגנון שיסביר את הממצאים הפסיכולוגים והמוחיים כאחד. לפי הב, הזיכרון איננו נמצא באזור מסוים במוח אלא מבוזר בכולו, כל אחד מהחלקים הנפרדים והתפקודים הספציפיים שלו. זיכרון של תמונה ימצא באזור הראייתי של המוח. זיכרון של שיר ילדים אהוב, באזורים השמיעתיים. זיכרון של צליל ותמונה יחדיו - קפטן נבחרת הספורט מניף את הגביע בהתרגשות לצלילי ההמון הצוהל - ידרוש פעילות של האיזורים הראייתיים והשמיעתיים גם יחד. תדרש, לפי הב, יצירה של קשרים חדשים בין החלקים הרלוונטיים באזור השמיעתי והאזור הראייתי. הזיכרון, אם כך, איננו מתרחש בתאי המוח אלא בקשרים בין התאים, בדפוסי ההפעלה של התאים. היצירה של הקשרים האלה היא תהליך הקונסולידציה.

 

האמנזיה, לפי התיאוריה של הב, נגרמת כתוצאה מפגיעת ראש הגורמת לנזק לקשרים הרלוונטיים. כפי שנראה שוב מאוחר יותר, הקשרים בין התאים פגיעים יותר מאשר התאים עצמם. יותר קל לאבד אותם - ואת הזכרונות שנשמרו בהם - מאשר את התאים עצמם.

 

תיאוריה זו רואה במוח מפעל המורכב מיחידות שונות, כל יחידה וההתמחות שלה: יחידת ראייה, יחידת שמיעה, יחידת תכנון, יחידת תנועה וכו'. רק שילובם של החלקים השונים נותן מוצר שלם ומתפקד. במודל כזה, הקשרים והתקשורת  בין החטיבות השונות הם חשובים במיוחד. כך למשל, במפעל המייצר מכוניות, הקשרים בין החטיבות יעבירו את הייצור ממודל מסוים – עם שילדה מסוימת, מושבים מסוימים, דלתות מסוימות - למודל אחר והפעילות של כל החטיבות השונות תשתנה, אבל באופן מתואם. במוח, הזיכרון מתאם יחד את איזורי הראיה, השמיעה, אולי גם ריח וטעם, לרצף אחד של היזכרות.

 

הבסיס לזיכרון נראה, אם כך, יחסית הגיוני ומסודר. ואז, בשנת 1953, הופיע במשרדו של מנתח המוח ויליאם סקוויל חולה אפילפסיה צעיר, מקסים ונואש בשם הנרי מוליסון. בגיל 9, 18 שנה קודם לכן, הוא נפגע על ידי רוכב אופניים וקיבל מכה חזקה בראשו. לאחר מכן, הוא החל לסבול מהתקפים קשים שהובחנו כאפילפסיה והובילו אותו לאובדן הכרה זמני. בגיל 27 המצב היה כה קשה שהנרי לא יכל יותר להמשיך בעבודתו כמכונאי רכב ונקלע לסכנות שונות. המנתח סקוויל פעל לפי השיטות הנפוצות בזמנו. בניתוח, הוא פתח את גולגלתו של החולה, וגירה את מוחו באופן שיטתי עד שהוא מצא את האזור במוח שעורר את ההתקפים האפילפטיים. זה היה אזור לא גדול, חלק מהצדעיים מאחורי האוזניים, בשני צידי הראש. הוא חתך החוצה את האזור האפילפטי בתקווה שהחולה יחזור לתפקוד רגיל, למרות הפיסות הקטנות החסרות. אולם מה שהתגלה כשהחולה שב להכרתו היה חמור יותר מכל מה שסקוויל דמיין מעודו.

 

סקוויל פנה בבקשת עזרה למורו, המנתח הקנדי הנודע וויילדר פנפילד. פנפילד הביא עימו לביקור את תלמידתו ד"ר ברנדה מילנר, וגם היא נותרה נדהמת. היא כתבה על כך מאמר שיהפוך לאחד המאמרים הנקראים ביותר בהסטוריה של חקר המוח. החולה הצעיר, הרהוט, האדיב והידידותי, שד"ר מילנר הגנה על פרטיותו תחת השם "הפציינט HM" הפך למקרה הנוירולוגי הידוע ביותר מעולם, בגלל שחייו נהרסו.

 

בהתחלה, לא היה ברור שמשהו איננו כשורה בהנרי. הוא ראה היטב, שמע היטב והיה רהוט ובעל חוש הומור ויכולות מוטוריות מרשימות. הוא ידע לומר את שמו, תאריך הלידה שלו,  והעיר באירלנד בה נולדה אימו. אבל הוא לא ידע היכן הוא נמצא, וב-50 השנה הבאות, שבהן הוא התגורר במוסד סיעודי, הוא מעולם לא למד היכן הוא, מי היא ד"ר מילנר ואיזו שנה זו. הוא שאל, פעמים רבות. אבל הוא מעולם לא זכר את התשובה.

 

זיכרון קצר מאוד

מה שקרה להנרי היתה אמנזיה מסוג אחר - לא אמנזיה בנוגע לעבר, אמנזיה רטרוגרדית, הנפוצה בפגיעות ראש או לאחר לילה של שתיה מרובה, אלא אמנזיה בנוגע לעתיד, אנטרוגרדית. הנרי איבד את היכולת ליצור זכרונות חדשים.

 

פילוסופים הסתקרנו ממצבו של הנרי, מצב שנראה כמו הווה מתמשך, אינסופי. ההשלכות הפרקטיות היו נוראיות. בלא רצף מחשבה של יותר מדקה, הנרי מעולם לא ידע היכן הוא, מעולם לא יכל לדאוג לעצמו. הוא היה מודע למצבו, למה שהוא כינה "בעיית הזיכרון שלו", אבל היה שתקן ביותר בנוגע למחשבותיו עליה. כשנשאל בעקשנות בנוגע לפניו הנשקפים בראי, עם שערות השיבה שזרקו בשערו ובזקנו אותו גילח האדם שזכרונותיו האחרונים היו מגיל 27 - הוא מעולם לא נידב יותר מדי מידע והיה אומר רק דברים כמו "ובכן, אינני נער יותר". יתכן שהוא חש רגשות עזים יותר, מחשבות מטרידות יותר, אבל הן חלפו, כמו כל דבר אחר, כאשר טווח הזיכרון שלו, 30 עד 60 שניות, פג וחלף, מותיר אותו כדף חלק. יתכן גם שאותה שתקנות, אותם מעצורים פנימיים, אפשרו להנרי להמשיך את חייו בנועם שאפיין אותו, ידידותי ומשעשע, נחמד לאחיות אותן מעולם לא הפסיק לפגוש מחדש, לחוקרת שמעולם לא זיהה.

 

הנוירולוגים התענינו בשאלה אחרת. אם הזיכרון הוא מבוזר, טמון לאורכו ולרוחבו של המוח בקשרים שבין התאים, מה איבד הנרי? האזור שהוצא ממוחו של הנרי היה ברובו חלק אחד של המוח, צבר של תאים אשר נקרא ההיפוקמפוס, סוסון הים, על שם צורתו המפותלת. מה עושה ההיפוקמפוס שהוא כל כך קריטי לזיכרון?

 

הזיכרון הוא התנועה המתואמת של המפעל, האיחוד בין חלקי המכונית. ההיפוקמפוס, אם כך, הוא מנהל העבודה. תהליך גיבוש הזיכרון הוא תהליך יצירת קשרים בין תאים במוח. הקשרים הם הזיכרון, דפוס העבודה החדש. אבל התהליך לא מתרחש מעצמו. דרוש לו ההיפוקמפוס. במפעל, כאשר עומדים לייצר דגם מכוניות חדש, המנהל מזמן את הנציגים מכל החטיבות השונות ומסביר להם על הדגם ומה הוא דורש, כך שבסופו של דבר, כל חטיבה תדע מה היא עושה וכיצד הדבר תורם למוצר הסופי. ההדרכה היא גיבוש הזיכרון. בדומה למנהל העבודה, כך ההיפוקפוס. יש לו קשרים עם חלקים נרחבים של המוח, והוא מאמן את התאים על התפקיד החדש, הזיכרון החדש. שוב ושוב הוא מפעיל אותם, כאומר "כך אתה אמור לפעול, עתה הראה לי שאתה יודע לעשות את זה בעצמך". במוחו של הנרי מוליסון האומלל, נטול ההיפוקמפוס, מנהל העבודה עזב. כל חטיבה ידעה לעשות את חלקה שלה וכיוון שהמחלקות היו תקינות והתקשורת ביניהן טובה, הן ידעו לעבוד יחד ולייצר את כל המוצרים המוכרים. אולם ללא ההדרכה של ההיפוקמפוס, הם לא ידעו ליצר דברים חדשים ולאט לאט המפעל כולו נותר מאחור.

 

אם לסכם, הזיכרון טמון בקשרים בין תאי המוח, וההיפוקמפוס דרוש כדי לייצר קשרים וזכרונות חדשים. אולם עם השנים התחוור שהנרי מוליסון לימד אותנו עוד שיעור, חשוב לא פחות, על היזכרות, מחשבה ועריצות המחשבה. והשיעור הזה החל כאשר אחת האחיות סיפרה לד"ר מילנר שהנרי מוצא את דרכו לשירותים בלילה לבד.

זו היתה תגלית מרעישה. הנרי היה כזכור, דף חלק. הוא מעולם לא הכיר את רופאיו ולא זכר היכן הוא נמצא ואיזו שנה זו. אולם כשהוא היה צריך, הוא יכל להתמצא במסדרנות הפתלתלים של המוסד. ד"ר מילנר שאלה את הנרי, שכמובן לא ידע דבר בנוגע למיקום השירותים או מתי וכיצד הגיע אליהם לאחרונה, אם ביכולתו לצייר מפה של המוסד. הנרי נראה מבולבל, כשואל "איזה מוסד?". אולם הוא הרהר בנושא והחל לשרטט - זה המסדרון, כאן בקצהו יש שירותים ובקצהו השני, המטבח ובאמצע חדרו שלו ומיטתו בצד הימני שלו (הוא לא היה בחדרו באותו הזמן). כאשר נשאל כיצד הוא יודע היכן השירותים הוא הרהר ואמר "אני לא יודע... כנראה הלכתי לשם הרבה פעמים". הוא לא ידע לתאר את השירותים ולא זכר אם מחלק האוכל הוא גבר או אישה, אבל כשהוא חשב על ללכת לשם, הוא ידע לאן לפנות. ד"ר מילנר הנרעשת נסתה להבין עד כמה רחוק מגיעות היכולות הנסתרות האלה של החולה חסר האונים שלה, ולימדה את הנרי שלל מטלות מוטוריות - לרכב על אופניים, להקפיץ כדור. הנרי השתפר וזכר את המטלה ללא קושי ניכר, למרות שהוא מעולם לא זכר שלמד אותם.

 

להכין קפה בלי זיכרון כלל

הזיכרון שנפגע אצל הנרי מכונה זיכרון דקלרטיבי - הזיכרון לפרטים, לעובדות, לאירועים. הזיכרון שנותר להנרי מכונה זיכרון פרוצדורלי - הכולל זיכרון מרחבי, מוטורי וזיכרונן של פעולות שנעשו להרגל. כשלושים שנה מאוחר יותר, חולה אחר, קלייב וורינג שמו, הדגים שלא ברצונו את עומק הפער בין הזיכרון הדקלרטיבי והפרוצדורלי.

 

קלייב, מוסיקולוג ונגן אורגן, לקה במחלה שפגעה במוחו והרסה כמעט לחלוטין את ההיפוקמפוס שלו, מותירה אותו אדם שבור, ללא מושג היכן הוא ומה מעשיו. חי בטווחי זמן מתחלפים של פחות מדקה, קלייב היה תלוי לחלוטין באשתו האהובה דבורה, וחווה כל יציאה רגעית שלה מהחדר - או אפילו מטווח הראייה שלו - כפרידה טראומטית שנמשכה זמן לא ידוע ארוך לאין קץ, והתרגש התרגשות אדירה לכשנמצאה שוב, התרגשות שביטאה היטב את מידת התלות של קלייב באשתו.

 

אולם קלייב, אותו אדם שבור וחסר אונים, היה לעתים קם מן הספה, צועד בביטחון מלא לכיוון המטבח אותו לא הכיר (הם עברו דירה לאחר שכבר נגרם הנזק להיפוקמפוס שלו) ושם מרתיח מים, מוציא ספל ותיונים מן הארון וחלב מן המקרר ומכין לעצמו תה. הפעולה כולה נמשכה הרבה יותר מטווח הזיכרון של הבקושי דקה שלו. ואכן, לו אדם היה עוצר את קלייב באמצע פעולתו ושואל אותו מה מעשיו, קלייב היה מתבונן בו בבלבול ועונה שאין לו מושג. לו זה היה קורה, קלייב כבר לא יכול היה להמשיך בהכנת התה, אותו לא זכר שרצה, והיה עוזב אותו וחוזר לחוסר הזיכרון הרגיל שלו. אולם אם לא היה מופרע, הוא היה ממשיך, מכין את התה ואף שותה אותו, ללא שום זיכרון דקלרטיבי של מה הוא עושה או מדוע, אבל בהנאה גדולה וניכרת.

 

השיא של הפער בין הזיכרון הדקלרטיבי היודע והזיכרון הפרוצדורלי של ההרגל בא לידי ביטוי בכשרונו הגדול ביותר של קלייב, כשרון הנגינה. קלייב, נגן מחונן, היה לפעמים קם ממושבו ומתיישב ליד האורגן ומתחיל לנגן, נגינה שלא נפלה במאומה מימיו היפים, לפני הפגיעה המוחית. הוא יכל לנגן שעה שלמה ברצף, בכשרון, חוזר להיות, למשך השעה הזו, האדם אשר היה פעם. הוא לא נזקק לתווים ולא למחשבה דקלרטיבית, המוזיקה היתה הרגל והוא נשאב לתוכו. לו מישהו היה מבצע את הצעד הטרגי של לעצור את קלייב ולשאול אותו שאלה דקלרטיבית ברורה (למשל "איזו יצירה אתה מנגן?"), רצף הנגינה של קלייב היה נקטע ויבש. הוא לא ידע לומר מה ניגן. השממה הדקלרטבית היתה משתלטת על מחשבתו והוא יותר לא יכל היה להמשיך לנגן את הקטע שהסב לו עונג כה רב או לזכור שעונג זה בכלל התרחש.

 

באובדן ההיפוקמפוס שלו, מוחו של קלייב דומה לפועל בפס ייצור שנעצר, יושב ומחכה להוראות מה לעשות עכשיו, הוראות שמעולם לא הגיעו, ולא יגיעו. מוחנו הוא צייתן, וההיפוקמפוס הוא מנהל עריץ במיוחד.

 

מקרה נוירולוגי אחר, הפוך לחלוטין, ממחיש גם הוא את עריצותו של ההיפוקמפוס והזיכרון הדקלרטיבי. זהו המקרה של סלומון שרשבסקי. כעיתונאי רוסי צעיר, עמיתיו של שרשבסקי גילו שהוא איננו זקוק למכשיר הקלטה - אם הוא שומע נאום, לעולם אינו שוכח את כל פרטיו. הנוירופסיכולוג אלכסנדר לוריא בחן אותו, וגילה שאכן, לזכרונו לא היה גבול. למשל, הוא יכל להתבונן במשך דקה בלוח מלא בנוסחאות מתמטיות שלא הבין, או שירים כתובים בשפה זרה, להתרכז, לעצום את עיניו, ללכת לחדר אחר ולהעתיק את הלוח במלואו, אות אות וסימן סימן ללא שגיאה. הוא החל להרוויח את לחמו כאטרקציה, מופע בידורי - שרשבקי הזכרן!

 

אולם עם הזמן, זכרונותיו של שרשבסקי החלו להשתלט עליו. אותם לוחות מלאי פרטים ששינן לפני שנים החלו לרדוף אותו והוא לא יכל לישון, או להמשיך בפעולות הרגל יום יומיות. בניסיונו לברוח מהמנהל העבודה העריץ ביותר בעולם, ההיפוקמפוס, הוא נהג לכתוב את הלוחות האימתניים מחדש על דפים ולעלותם באש, מתוך תקווה להחליף את הזיכרון בזיכרון של דף שרוף. חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הנודע, כתב בהשפעתו את סיפורו פונס הזכרן, הלכוד בפרטים, שבגיל 19 פניו קשישים והוא נוטה למות.

 

הזיכרון הדקלרטיבי, אשר ההיפוקמפוס מטמין בקשרים העדינים בין תאי המוח, מעניק לחיינו תוכן ורצף, אבל יש לכך מחיר. זאת משום שהוא איננו הזיכרון היחיד, אולם מבין כל הזיכרונות הוא החזק ביותר. יש לנו כל מיני חיים מנטליים, אולם אלה שאנו מודעים להם הם החזקים מכולם, לטוב ולרע.

 

ד"ר נטע זך היא חוקרת מוח ומנהלת תחום מחקר בעמותת פרס לחיים 

איור: ערן מנדל

תגיות