תחשוב צ'ינגלולו יהיה צ'ינגלולו

אחרי שני הטורים האחרונים ננזפתי על פסימיות יתר. פסימיות מערערת את יסודות הקפיטליזם. הביטחון שאם נתאמץ יהיה טוב יותר הוא מנוע כלכלי שאין בלתו. פסימיות היא רצח. ובכן, היום טור אופטימי. לעילא.

ובטורי אני שוב בן 30, מוצק, גבוה, חד כתער, מילים עדיין לא בורחות לי, הבל הפה בבוקר עדיין נסבל. אני יושב על חוף הים הנקי של תל אביב אחרי עוד מסיבה מוצלחת, סחרחר מעט, השמש רק עלתה, וחיוך כמעט בלתי רצוני אינו נמחק מפרצופי. אדוות עדינות שוטפות חרש את החוף, זקן שרירי מוסר כדור כוח כבד לזקנה נמרצת העומדת מולו, ואני מתפנה להתחבט בנוגע לעתידי.

אשה נמוכת קומה, מלוכסנת עיניים, שממתינה בשקט לא רחוק ממני עד שהזקן עם כדור הכוח יתעייף, אומרת לי לפתע, בלי להסיט את מבטה מהזקן: "אתה חושב שאני סתם פיליפינית, אבל באלץ שלי הייתי לואה עתידות". אני מבקש מהתסריטאי להפסיק עם ההומור האתני. "בארץ שלי הייתי רואה עתידות", היא שבה ואומרת.

בטח, אני אומר לה, ומצביע על דמות צנומה שצועדת לעברנו לאורך קו החוף מכיוון יפו, פאות לחייה ארוכות ומבטה כעוס. תגידי לי מה יהיה עם הבוב דילן הזה, אני שואל אותה. "זה לא בוב דילן, זה זוהר גושן", היא עונה, לא נופלת בפח שטמנתי לה. "יום אחד הוא יהיה לגולטול גדול". יופי, את זה לא קשה לנחש, אני עונה לה. כבר היום גושן הוא פרופסור לתאגידים וסחבק עממי בינלאומי, כולם אוהבים אותו, לא צריך מגדת עתידות כדי לנחש שיום אחד הוא יהיה רגולטור גדול. אבל מה

אחר כך? "אחר כך הוא יהיה חבר של נוחי דנקנר ויקבל ממנו 3 מיליון שקל על תיווך בעסקה שהוא לא תיווך בה", היא עונה בטבעיות, כאילו היא מנפנפת מעליה זבוב טורדני. די, תעשי לי טובה, אני אומר לה, 3 מיליון מהאיש שרגע קודם הוא פיקח עליו? אין מצב.

בדיוק באותו רגע מתקדמת לעברנו מן העבר השני דמות עגלגלה מעט יותר, פדחתה הקירחת מנצנצת קלות. ומה יקרה למרלון ברנדו הזה, אני שואל. "זה לא מרלון, זה דני דנקנר", היא עונה, "יום אחד הוא יהיה עשיר גדול". חוכמה גדולה, הוא נולד לאחת המשפחות העשירות בארץ. אבל מה אחר כך? "אחר כך הוא יבנה בית מכוער בעתלית, ייקח הלוואה מטורקי מפוקפק שקוראים לו צ'ינגלולו, יחזיר המון כסף לנוחי דנקנר וידפוק את בעלת הבנק שהוא יעמוד בראשו", היא עונה באדישות, בלי להסיר לרגע את מבטה מהזקן המיוזע שנתון להשגחתה. נו באמת, אני אומר, ככה הוא יזרוק הכל מאחוריו? עכשיו את מדברת כאילו את בעצמך פגשת איזה צ'ינגלולו קטן על הבוקר.

מעומק הים, על חסקה, מתקרבת לעברנו בתנועות חתירה ארוכות דמות של ענק חסון, מטיל צל ענק על נערה דקיקה השרועה לפניו בקצה החסקה. נו, ולאורי זוהר הזה, מה צופן העתיד? "זה איציק אברכהן", היא עונה, "שום אורי זוהר. יום אחד נוחי דנקנר ימנה אותו למנכ"ל רשת הסופלמלקטים הגדולה בישראל", היא קורצת לי, להבהיר שגם לה קשה לוותר על השעשוע הסטריאוטיפי. בשלב הזה אני כבר לא מופתע מכלום. עכשיו תגידי

לי שהאיש העממי הזה, שצמח מלמטה, יוביל יום אחד את עליות המחירים של כל שוק הקמעונאות בלי למצמץ, אני סונט בה. "אתה לומד מהר, ילד, עוד מעט תוכל גם אתה להיות חוזה עתידות", היא אומרת, וחוזרת לזקן שלה. "נראה לי שמספיק, ייתפס לך הגב, אין לי כוח לסחוב אותך במדרגות היום", היא קוראת אליו. חמש דקות, הוא מניף לעברה כף יד פרוסה. עוד חמש דקות. ואז הוא מפנה את גבו אל שותפתו לאימון, מתכופף לאחור ומשליך אליה את הכדור בתנועה שגורמת לי לחוש את שרירי הגב שלי כואבים 40 שנה קודם זמנם.

ואני, אני שואל אותה, מה יהא עליי? מתי אני אפגוש את נוחי דנקנר? "אתה", היא בוחנת אותי לרגע, "אצלך בקרוב תתפוגג ההשפעה של החומר האופטימי". את זה אני יודע, אני אומר, אבל מה אחר כך? "אחר כך?", היא עונה לאט, "במקרה שלך, אני לא רואה שום דבר מיוחד". ואז היא פונה שוב אל הזקן מולה. ״בוא, אמיר״, היא אומרת, ״כבר ממש חייבים ללכת הביתה״.

Amir.Ziv@calcalist.co.il