ביקורת: "Take the Crown"' של רובי וויליאמס

אם הצלחתם להשיג כרטיסים לשלוש הופעותיו של רובי וויליאמס בלונדון החודש – אתם בני מזל. תוך פחות משעה נמכרו כל הכרטיסים להופעות באצטדיון ה־O2, ונכון שחלק נכבד הלך לספסרים, אבל זה עדיין הישג מכובד, שמוכיח שוויליאמס – לפחות בבריטניה – עדיין מספר אחת. קהל היעד: חובבי פופ בריטי שמנוני. דבר המבקר: גם האלבום החדש, מטבע הדברים, זינק למקום הראשון במצעד הבריטי, ועשה זאת גם ב־18 מדינות בהורדות ב־iTunes. וכל זאת, צריך להזכיר, אחרי שוויליאמס סיים לא מזמן סיבוב הופעות מוצלח ומכניס להפליא עם חבריו לשעבר ללהקת Take That.

אז הקופות מצלצלות יפה, ועדיין צריך לשאול: האם יש חדשות מוזיקליות שמסתתרות בין השירים באלבום החדש? בגדול, הסחורה אותה סחורה. רוב השירים ממשיכים לנוע על הציר של "כמה אני חמוד ושובב, ילד (שלא) מזדקן". כלומר פופ מקפיץ במשקל קל, שנכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה. הסינגל "Candy" (שכתב יחד עם גארי בארלו, החבר מ־Take That) הוא דוגמה מצוינת ללהיט פופ שנשמע כאילו יוצר באותן מכונות שדופות של סטוק־אייטקן־ווטרמן מהאייטיז, והוא לא לבד. יש פה ושם הבלחות מעניינות, כמו "All That I Want", שהלחן שלו מזכיר קצת את U2, או הבלדה "Different" – וויליאמס ודאי זוכר היטב שהבלדה "Angels" הצילה את קריירת הסולו שלו. ואז פתאום מגיע השיר האחרון, "Losers", דואט עם הזמרת האמריקאית ליסי, שסוף סוף מצליח לעורר את בלוטות הרגש, כי הוא מדבר על משהו אמיתי. על התחרות המתמשכת, על המלחמה נגד כישרונות חדשים, על הצורך להוכיח עצמך כ"ווינר" בכל פעם מחדש. רובי וויליאמס אוטוטו בן 39. הגיע הזמן להתבגר (הליקון, 43 דקות).

שורה תחתונה: פה ושם יש שירים יפים, אבל המכלול שגרתי.

עטיפת האלבום "Take the Crown"'

• "בדרך לסנטה פה" של יונתן כנען. הטיולים בעולם של יונתן כנען נשפכו לתשעה שירי בלוז־רוק נעימים, בהפקתו החמה של לואי להב, האיש והאגדה. כנען, שכתב והלחין ומנגן ברוב הכלים, משרטט תמונות ישראליות מאוד, שנטועות באתרים כמו ניו יורק, קוסמוי ואפילו הדיוטי פרי. ובין לבין הוא מצליח לייצר להיטים של ממש כמו "שחר של יום חדש" שישמח כל אוזן עברייה (הוצאה עצמית, 35 דקות).