תקציב החירום נעלם, הצרות של שירותי הרווחה לא

בימי שגרה נורית בן־לוי, עובדת סוציאלית באשקלון, היא מרכזת השמה של ילדים בפנימיות. מאז שהרקטות החלו לנחות על הדרום עם תחילת מבצע ענן היא נשאה את התואר "ראש צוות התערבות". במסגרת תפקידה הובילה בן־לוי את הצוותים שמגיעים אל הבתים שנפגעו מהרקטות מיד אחרי שהאמבולנסים עוזבים עם הפצועים. כאשר הגענו אליה ביום רביעי, שבהמשך התברר כיומו האחרון של המבצע, ספרו באשקלון את הרקטה ה־100 שנחתה על העיר.  

זאת היתה המציאות בערי הדרום מיד אחרי שדווח על בית שנפגע: אל הכביש יצאו מיוזמתם רק צוותי הסיוע הרפואי ואחריהם העובדות הסוציאליות. כמעט כל מערך הרווחה של ערי הדרום בטווח הרקטות עבר ממצב של שגרה למצב חירום. מעבר לווסטים הזוהרים שנועדו לזהות אותם, בפועל הם נאלצו לעבור ממצב של טיפול ב־10% מהאוכלוסייה לטיפול בחלק גדול פי כמה של הציבור.

עכשיו, עם החזרה לשגרה, העובדות הסוציאליות של ה"עד 40 ק"מ מהרצועה" חוזרות לשגרה הרגילה והמתישה של לשכות הרווחה, זו שכמעט לא זוכה לשום עניין ציבורי אם לא קורה איזשהו אסון. לאחר שהווסטים הוסרו, אנשי הרווחה נשארים עם הניירת והטיפול במשפחות במצוקה כלכלית או נפשית, בקשישים ובנכים – אלו ש"החרדה" בשבילם היא דרך חיים, לא משהו שבא והולך עם רקטה.

בחירום המשאבים גדלים

"המבצע מחדד ומעצים את הבעיות אצל משפחות במצוקה או כאלו הנזקקות לעזרה", מסבירה בן־לוי. כך למשל, כבר בימים הראשונים למבצע החליט משרד הרווחה לאסור על ביקור באחד מהמרכזים לנשים מוכות בבאר שבע. אף שהחשיפה טובה ליחסי הציבור של שירותי הרווחה, אצל נשים שמתגוררות במעון עם ילדיהן הבזק המצלמות רק מגביר את המתח, שרק החמיר עם המצב הביטחוני. כך מסבירה לנו אסתר עמר, מנהלת אגף הרווחה בבאר שבע, רגע לפני שהיא שולחת אותנו עם צוות של עובדות סוציאליות לבית שנפגע מרקטה.

שרידי רקטה שנפלה באשקלון | צילום: רויטרס

עם תחילת המבצע, השוהים במסגרות טיפוליות בדרום העוברו צפונה, הרחק מטווח האזעקות והלחץ. מי שלא נכללו בכך היו המשפחות שהמצוקה שלהן נמצאת בבית – בעלי נכויות, סובלים מאוטיזם קשה או פיגור וגם קשישים. לדברי עמר, כל אלו נכנסו מתחילת המבצע לקטגוריה של "שגרת חירום". כלומר, הטיפול בצרכים ה"שגרתיים" שלהם המשיך כרגיל על ידי צוותים ייעודים. לא פעם את העזרה הזו, למשל קניית מזון, ביצעו מתנדבים. צוותי הרווחה, לעומת זאת הצורך בעזרה היה כה גדול עד ש־2,000 איש בבאר שבע לבדה החליטו להישאר ללון במקלט הציבורי לאורך המבצע, וגם הם זכו למענה של צוותי הרווחה. לעומת זאת, בבאר שבע נאלצו להישאר בבית 350 ילדים שבימי שגרה מגיעים לאחר הלימודים למועדוניות, שבהן הם מקבלים ארוחה חמה, חוגים ועזרה בשיעורי בית. המועדניות הללו, כמו מרכזי יום טיפוליים נוספים, נותרו סגורות בגלל חוסר מיגון.

מנהלת אגף הרווחה באשקלון, שולמית מימון, הוסיפה עוד השפעה של המצב על אוכלוסיות שמתקשות בשגרה. "בתקופה של חירום יש נטייה לילדים מתבגרים לאכול יותר בגלל החרדה", אמרה מימון. "משפחה שגם ככה היא בקשיים כספיים, ולפעמים מסתמכת על ארוחה חמה במועדונית שלנו, צריכה עתה להוציא עוד יותר כסף על מזון".

אחד הפתרונות של לשכות הרווחה היה חלוקת תווים לקניית מזון, אך הפעם בצורה שונה. "אני לא מוכנה יותר שתבוא חברה עסקית או עמותה עם שתיים וחצי שקיות מזון ותצטלם עם נזקקים במקלטים", אמרה מימון. "בעבר מה שקרה הוא שהחזקים לקחו והחלשים לא קיבלו. מאז תחילת המבצע כולם יודעים שכל התרומות עוברות דרכנו". יחד עם משרד הרווחה, שהעביר בתחילת השבוע שעבר 260 אלף שקל שהתווספו לסכום שתרמה קרן הידידות, חילקו העובדות הסוציאליות באשקלון תלושים בשווי של כ־300 שקל ל־1,000 תושבי העיר.

מנסים לא לבקש עזרה

בשמונת ימי החירום של עמוד ענן לא חסרו כמעט משאבים למערך הרווחה בדרום, במיוחד בהשוואה לימי שגרה. התקציבים המיוחדים של משרד הרווחה, שהסתכמו ב־5 מיליון שקל, עזרו ללשכות הרווחה להמשיך לתפקד. קשה להוציא תחושות של בקשה לעזרה מהמדינה מהעובדות הסוציאליות בדרום. אולי זה עניין של אישיות או אולי פוליטיקה פנים־עירונית, כזו שרוצה לשמור על תדמית חיובית כדי למשוך אוכלוסייה חזקה. אבל עם המספרים קשה להתווכח. לאחר שהסערה חלפה, נותר הדרום חבל הארץ שבו השיעור הגבוה ביותר של מקבלי קצבאות מהביטוח הלאומי: 12.2% מכלל האוכלוסייה לעומת 9.4% בכלל הארץ, נכון ל־2010.

השאלה היא מה יקרה עתה, עם החזרה לשגרה ועמה התנדפות התקציבים המיוחדים, התרומות והמתנדבים. מימון ניסתה לסכם את המצב בלי להישמע ממורמרת. "נכון, בחירום נזכרים בנו", היא אמרה. "בימי שגרה התקשורת לא מגיעה לפה. זה טבעי, אין מה לעשות".