הדרך לגן עדן עוברת בהסכמה של פפ?

הגעתו המסתמנת של פפ גווארדיולה לנבחרת ברזיל נשמעת כמו שידוך משמים. הרעיון שלפיו האיש שהמציא מחדש את הטוטאל פוטבול יאמן את הנבחרת שהמציאה את הז'וגו בוניטו עושה פרפרים בבטן לכל אוהדי הסלסאו, בדיוק כשם שהיא מעוררת סיוטים אצל אוהדי הנבחרות האחרות, בעיקר אצל אוהדי נבחרת אחת בדרום אמריקה - ארגנטינה. אלא שכמו בכל פנטזיה, גם בשידוך הזה, המציאות עלולה להתגלות כזוהרת הרבה פחות.

לפני הכל צריך לזכור שגווארדיולה, גאון ככל שיהיה, לא אימן מעולם קבוצה שהיא לא ברצלונה. בחמש שנותיו כמאמן – קודם בבארסה ב' ואחר-כך בקבוצה הבכירה – פפ תמיד נהנה מהלוקסוס שבלאמן שחקנים, אשר בדיוק כמוהו, גדלו ב"לה-מאסיה" ויכולים לשחק טיקי-טקה גם מתוך שינה. האם הוא יצליח להנחיל את השיטה הקטאלונית לשחקנים שגדלו בסאו-פאולו, או לחלופין, האם גדולתו כמאמן תתורגם גם לשיטות משחק אחרות? נצטרך לחיות ולראות.

הבעיה השנייה נעוצה בנבחרת ברזיל. עם כל הכבוד לנוסטלגיה, ברזיל כבר מזמן לא משחקת "ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה).

כזכור, אחרי הכישלון של נבחרת החלומות של טלה סנטנה במונדיאל 1982, הברזילאים הבינו שעם דריבלים ועקבים אולי זוכים בסימפטיה אבל לא בגביעי עולם, ומאז משחקים שם כדורגל הגנתי יותר, טקטי יותר, חופשי ומרגש קצת פחות. בשני העשורים האחרונים הניב הסגנון הזה כמה קבוצות יעילות, לפעמים אפילו מוחצות, אבל גם לא מעט רגעים של כדורגל מאכזב.

מאנו מנזס, המאמן שפוטר בסוף השבוע, הוא לא הבעיה, נהפוך הוא. יחסית לקודמו, דונגה, שמסמל יותר מכולם את המעבר לכדורגל ההגנתי, מנזס דווקא חיפש לשחק בסגנון התקפי ולהביא לידי ביטוי את הכישרון העצום שעומד לרשות כל מאמן של הסלסאו. כל זה הספיק לו לכמה ניצחונות יפים, אבל במדינה שעומדת לארח את המונדיאל אחרי 62 שנים, "כמה ניצחונות יפים" במשחקי ידידות זה פשוט לא מספיק.

כאן מגיעה בעיה שמשלבת את שתי הקודמות, והיא הלחץ. אם ללמוד משהו מהטוקבקים של היומיים האחרונים, הרי שהציפיות הן שגוארדיולה יחזיר את ברזיל לימי גארינצ'ה ופלה, לא פחות, אבל מה לעשות שהציפיות האלה מנותקות מהמציאות.

הכדורגל היום שונה, לפעמים אפילו הפוך לגמרי ממה שהכרנו. בימים שבהם גרמניה היא נבחרת טכנית וסוחפת (אבל לוזרית!), ואילו ספרד, פעם לוזרית נצחית, קוטפת כל תואר אפשרי, גם ברזיל היא כבר לא נבחרת של רקדני סמבה. אם יגיע, יהיו לפפ בקושי שנה וחצי עד לפתיחת המונדיאל – מספיק זמן כדי להשפיע על נבחרת (שגם לא נאלצת להתמודד במשחקי מוקדמות), אבל לא בהכרח מספיק זמן כדי להנחיל לשחקנים שיטה חדשה ולהתגבר על משברים שעשויים לצוץ בדרך.

תחת שרביטו של הקטאלוני ועם שחקנים כמו ניימאר, אוסקר וגאנסו, כל הפסד או משחק שיהיה פחות ממבריק יכניס את המערכת בברזיל לטירוף, ואנחנו מדברים על מדינה שבה כל הישג שיהיה פחות מזכייה בגביע ייחשב לאסון לאומי.

אגב עניינים לאומיים, את הסלסאו מעולם לא אימן מאמן שאינו ברזילאי – בין אם בגלל גאווה מקומית ובין אם בשל חשיבות השפה והמנטאליות. אפילו רונאלדו (המקורי) ציין אתמול כי "גוארדיולה הוא המאמן הטוב בעולם, אבל לא בטוח שהאוהדים יקבלו מאמן זר." לזכותו של פפ עומדת העובדה שדוברי פורטוגזית וספרדית מבינים כעיקרון זה את שפתו של זה, כמו גם העובדה שכמה משחקני הסלסאו – בהם רונלדיניו ודני אלבש – מכירים את חדרי ההלבשה של בארסה מבפנים.

עניין אחרון: בדומה לאברם גרנט (יחי ההבדל), גוארדיולה הוזכר בשנים האחרונות כמועמד לכמעט כל קבוצה גדולה בעולם – מאינטר דרך צ'לסי ועד מנצ'סטר סיטי. השמועות אפילו דיברו על אימון נבחרת קטאר תמורת שכר דמיוני של 36 מיליון יורו בשנה.

באופן כללי, מאמנים במועדונים משתכרים הרבה יותר ממאמני נבחרות. כך לדוגמה מוריניו מרוויח בריאל 13.5 מיליון יורו בשנה, בעוד פאביו קאפלו מקבל בנבחרת רוסיה 4.5 מיליון. מנזס, האיש שגוארדיולה עשוי להחליף הרוויח בנבחרת "רק" 1.7 מיליון יורו בשנה.

ברור שההתאחדות הברזילאית תצטרך לשלם יפה כדי להביא את גווארדיולה לריו דה-ז'ניירו, אבל ספק אם זה יתקרב לסכומים שהוא יכול היה לקבל אצל הגדולות של אירופה. יהיה נחמד לראות אם גוארדיולה, האיש שמזוהה עם כדורגל יפה ועם מסורת, יבחר ברומנטיקה הנפלאה של ברזיל ולא במיליונים של אוליגרכים ושייחים מהמפרץ.

יבחר מי שיבחר לתפקיד, את משחק הבכורה שלו הוא יערוך בבמה היוקרתית מכולן – באצטדיון וומבלי מול נבחרת אנגליה, קבוצה שידועה ביכולתה להעניק מתנות גם לנבחרות מוכשרות הרבה פחות מברזיל. בשעות הקרובות נדע מי המאמן שינסה להוביל את הירוקים-צהובים בדרך להגשמת החלום: גביע עולם מספר שש.