דו"ח מצב המדינה
דו"ח טאוב: תלמד, תעבוד, תרוויח - כבר לא בהכרח נכון
לראשונה מחקר מוכיח שהתסכול של מעמד הביניים שהוליד את המחאה החברתית מוצדק. ב־15 השנים האחרונות שכרן של המשפחות הצעירות והמשכילות שמתגוררות באזור המרכז נשחק יותר משאר האוכלוסייה. כרוניקה של התנפצות חלומות
בתור צעיר יליד הארץ בעל השכלה גבוהה שעובד במשרה מלאה, בעל משפחה צעירה עם ילד אחד ממעמד הביניים, הדבר הראשון שאתה מרשה לעצמך לעשות לאחר קריאת המחקר של פרופ' מיכאל שלו בדו"ח השנתי של מרכז טאוב הוא להיאנח אנחת רווחה.
סוף סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי - שמורכב בעיקר ממשפחות צעירות, שבהן שני בני הזוג עובדים. סוף סוף מישהו קבע שהתסכול שמעמד הביניים חווה ב־15 השנים האחרונות, וביתר שאת במחצית השנייה של שנות ה־2000, הוא תסכול אמיתי, לא מדומה. ויותר מכולם חוו אותו משפחות שבהן שני בני הזוג הם בעלי השכלה גבוהה, שניהם עובדים והם מתגוררים באזור מרכז הארץ. בשורה התחתונה, המחקר מנפץ בכלים מדעיים את האתוס שמעמד הביניים חונך על ברכיו, שלפיו אם נלמד ונעבוד נרוויח. בפועל מה שהיה נכון פעם כבר ממש לא ערובה להצלחה כיום.כתבות נוספות בנושא דו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב
המחאה הקטינה מעט את אי-השוויון
פרופ' בן דוד: סכנה קיומית למדינה
היעדר השכלה גבוהה מקשה על מציאת עבודה יותר מבעבר
המדינה הוציאה רק 15.7% מהתוצר ב-2012 על רווחה
מחיר החינוך לגיל הרך מכביד יותר על כיסו של החמישון התחתון
משקי הבית לא יוכלו להמשיך ולממן מכיסם את הוצאות הסיעוד התופחות
הפרטת השירותים החברתיים עלתה למשקי הבית ביוקר
1. מצב המשפחות הצעירות הידרדר
המחקר של פרופ' שלו עושה את מה שלא עשו מחקרים אחרים לפניו. הוא בודק בדקדוק רב מה קרה למצבם היחסי של כל מיני מגזרים באוכלוסייה.ממצאי המחקר פוקחי עיניים. ראשית, הוא מראה את מה שהציבור כבר למד להפנים - ההכנסה הריאלית של מרבית הציבור נשחקה בשנים 2005–2010, בעיקר אחרי התפוצצות בועת ההייטק, וביתר שאת מאז פרוץ המשבר הכלכלי ב־2008. אבל, וכאן פריצת הדרך של המחקר, השינוי החמור ביותר היה במצבן של המשפחות הצעירות במעמד הביניים הטיפוסי (זוג ילידי הארץ, בעלי השכלה גבוהה ששניהם עובדים) ביחס לקבוצות אחרות באוכלוסייה.
משנת 1995 ועד שנת 2005 מיקומן היחסי של המשפחות הצעירות ממעמד הביניים השתפר. אם בשנת 1995 המשפחות האלה היו באחוזון ה־56 (כלומר ש־56% מהמשפחות היו בעלות רמת הכנסה נמוכה משלהן), הרי שבשנת 2005 הן כבר עלו לאחוזון 64. אך משנת 2005 ועד 2010 הורע מצבן היחסי של המשפחות הצעירות ממעמד הביניים הטיפוסי והידרדר לאחוזון ה־54, שמהווה שפל של כל התקופה הזו. זה בדיוק המקום שבו נולד התסכול - הפער האדיר בין שנות השפע לבין שנות הצניחה. בנקודה הזו צולל המחקר לרזולוציה עמוקה יותר, ומאתר את הקבוצה שאצלה התסכול היה החריף ביותר. לשם כך, חולקו העובדים לשתי קבוצות עיקריות - בעלי השכלה אקדמית ובעלי השכלה תיכונית לכל היותר. כל אחת מקבוצות אלה חולקה לעובדים שמתגוררים במרכז הארץ ולכאלה שמתגוררים במקומות אחרים. ולבסוף, כל אחת מהקבוצות חולקה לטווחי גיל מצומצמים יותר - גיל 25–29, גיל 30–34, וגיל 35–54. בעבור כל תת־קבוצה כזו נבחן מה היה השינוי בשכר בשנים 2005–2010 לעומת השינוי במדד המחירים. כל ההסבר הטכני והמייגע הזה מתנקז לאמת מבהילה: בזמן שהמחירים במשק עלו ב־9.1%, השכר של עובדים אקדמאים צעירים ממרכז הארץ, בגיל 30–34, נשחק ב־2.2%. הנתון הזה כמעט בלתי נתפס. במקביל, שכרם של עובדים אקדמאים בני אותו גיל שאינם מתגוררים במרכז הארץ עלה ב־3.6%. במילים אחרות, השכר הריאלי של העובדים בשתי הקבוצות נשחק, כי האינפלציה היתה גבוהה מהשינוי בשכר של שתי הקבוצות. למעשה, העובדים היחידים ששכרם יצא ללא פגע בתקופה הזו, ואף עלה יותר מאשר השינוי במחירים, הם עובדים משכילים ממרכז הארץ בני 35–54.
25 תגובות לכתיבת תגובה