מדוע מסורות מיושנות נשמרות בספורט?

רבות נאמר ונכתב על הקרבה והדמיון שבין הספורט לבין העולם הדתי. בעידן המודרני, שתהליך החילון הוא אחד ממאפייניו המרכזיים, הפך הספורט ממש כתחליף לדת. במידה רבה מאוד ממלא הספורט עבור המוני מאמיניו פונקציות דומות לאלו שמילאה משך שנים הדת. ועל כן, אולי זה לא מפתיע שמחויבותם של האוהדים לקבוצה, לחבריה ולעתים אף למתקניה (די להביט על תפקידו של אולם אוסישקין עבור אוהדי הפועל תל אביב) הפכה מוחלטת, בדומה להתארגנויות דתיות אחרות.

הספורט הפך למסגרת שמארגנת ומסדרת לאוהדיו את החיים ("משבת לשבת"), מספקת להם גבולות חברתיים וחוויות קהילתיות ייחודיות, ואף סוחפת אותם לקיים טקסים המקבילים לפולחנים דתיים. לאוהדי הספורט ישנם בגדים חגיגיים (בצבעי הקבוצה) שעמם הם נוהגים להגיע לאצטדיונים (היכלי הקודש). השירים וקריאות העידוד בין היציעים נשמעים כמו תפילות, ואפילו האמונה בעל טבעי (כמו היכולת של הקבוצה לבצע מהפך בדקות הסיום) הפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה באירועי הספורט. כשאלו פני הדברים, אפשר להבין מדוע הפכה אהדת הספורט לתופעה גלובלית סוחפת, ושידורי הספורט, בהתאם, לסוגה התקשורתית הנצפית ביותר. ועם זאת, לחוויה הדתית יש גם משמעות נוספת שזוכה, אם בכלל, לתשומת לב מזערית בהקשרה הספורטיבי.

מקסיקנים מתפללים. הטכנולוגיה מאפשרת קידמה אבל המסורת עוצרת את זה | צילום: רויטרס

כמו תפילה

הדת, שמעצם הגדרתה כוללת שימור של מסורות וטקסים, מנציחה חוקים ספורטיביים בשורה ארוכה של ענפים, מבלי שההסבר המקורי לקיומם יהיה עוד רלבנטי (ובמרבית המקרים גם לא ממש מוכר לרוב הצופים).

האגדה מספרת על סב ונכדו שהלכו יחדיו בכל סוף שבוע לבית הכנסת. בכניסתם בשערי בית הכנסת נהגו השניים להתכופף ולהנמיך את ראשם, כמו שאר באי התפילה. כשהגיע למצוות, הרגיש הנכד מספיק בנוח לשאול את סבו אם יש סיבה מיוחדת לכניסה יוצאת הדופן של המתפללים לבית הכנסת. הסב סיפר, בתשובה, כי כשהיה צעיר והלך עם סבו לבית הכנסת, עמדה מעל הדלת נברשת ענקית שפגעה בראשם של אלו שלא התכופפו. מאז כולם מתכופפים. שנים על גבי שנים. החשש הפך להרגל, אף שהנברשת כבר מזמן איננה. כוחה של המסורת להגדיר מציאות תואר בסיפורים רבים אחרים; אולם מעבר לכך, הנצחתם של חלק מהחוקים הספורטיביים, בחסות שימורה של המסורת, מתבצעת לעתים תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרויות שמציעה הקדמה הטכנולוגית.

ככה לא בונים חומה

ביטויים מובהקים לרעיון ניתן למצוא בכל חוקי הספורט הדורשים אמות מידה מדויקות. חומת הכדורגל יכולה להיות דוגמה טובה לכך. על פי חוקת הכדורגל, מרחקה של החומה אמור להיות 9 מטרים ו־15 סנטימטרים מהכדור. הרי אין שופט שיכול למדוד את המרחק שדורשת החוקה ללא אמצעי עזר. ובכל זאת, טקס ספירת הצעדים הפך לחלק שגרתי בכל משחק כדורגל (ורק תחשבו על ההבדל בין צעדיו של צבי שריר לאלו של פיירלואיג'י קולינה נניח). יותר מזה, הניסיון לשמור על המרחק של החומה לאחר שהיא כבר הוצבה, הפך גם הוא לחלק בלתי נפרד מכל כדור חופשי במשחק. בעידן שבו ניתן למדוד במדויק את המרחק שרץ כל כדורגלן על מגרש הכדורגל או לבחון האם כדור הטניס, שטס במהירויות בלתי נתפסות, עבר את הקו במלוא היקפו, אפשר לבטח למצוא פתרון פשוט הרבה יותר לעניין החומה. לכל הפחות, ניתן לצפות שהשופט יסמן (בספריי, בדגלון או בכל אמצעי אחר) את נקודת העבירה ואת המרחק (הלא מדויק) שמדד ממנה, כדי לוודא שהחומה לא תתקרב (כפי שמקובל לעשות בשולחן הסנוקר, כשהשופט מרים את הכדור הלבן ומבקש לסמן את המיקום המדויק להחזרתו).

משחקי המרחק של החומה אינם גזירת גורל. הם במקרה הטוב קיבוע של מגבלות שהיו בעבר ואינן רלבנטיות עוד. בדיוק כמו הכניסה ההיא לבית הכנסת.

בכלל, משחק הכדורגל מלא בשיפוט סובייקטיבי של אירועים (עבירות, נבדלים, ובמקרים גבוליים גם שערים) במקומות שבהם יכלה הטכנולוגיה להעניק תשובה אובייקטיבית מוחלטת. נכון שיש ערך לשמירת המסורת והרצף של המשחק, אבל מה יותר אותנטי מלהגיע אל האמת? בטח כשהיא כל כך נגישה.

דומים הם פני הדברים במדידות הזמנים בכדורסל. על פי חוקת הכדורסל, ישנן הגדרות זמן ברורות לחלק מהאירועים במשחק. למשל, על שחקן להכניס כדור למשחק בתוך 5 שניות מרגע קבלתו מהשופט. קבוצה חייבת להעביר את הכדור ממחצית המגרש שלה למחצית השנייה של המגרש ב־10 שניות. בשני המקרים, שמתרחשים עשרות פעמים בכל משחק, השופט מונה את השניות בעזרת אצבעותיו, אף שיש שעון שניות שמופעל באולם ולבטח יעשה את העבודה בצורה מדויקת יותר מאצבעותיו של השופט. יש הסברים מגוונים לספירה הידנית, ובכל זאת, מה הבעיה להיעזר בשעון 24 השניות שיתריע בחלוף 8 שניות (מבלי שהשופט יידרש להרים את עיניו לשעון ולפספס את אירועי המשחק)?

השער שלא היה. נמנעים, עדיין, מטכנולוגיה | צילום: אי פי אי

סיכת הביטחון כמשל

אחת העדויות לפופולריות העצומה של הספורט היא העובדה שהוא הפך במהלך השנים לאחד ממקדמי המכירות היעילים ביקום. ממוצרי צריכה ועד לקידום מעמדם של אנשי ציבור. בין השאר, הפך הספורט לאחד הסוכנים המרכזיים בקידומן של טכנולוגיות.

הנתונים מלמדים על תפקידו הדרמטי של הספורט בהחדרתם של מסכי פלזמה, HD, תלת־ממד וטכנולוגיות רבות אחרות לביתם של האזרחים. אולם במקביל, כדאי לתת את הדעת לכך שהספורט, בעודו משמר מסורות, דווקא מעכב במקומות רבים את כניסתה של טכנולוגיה.

ישנם לא מעט חוקים ומסורות ספורטיביות מיושנות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הספורטיבי, אבל מבט חטוף על מספרי החולצות של האתלטים, בעיקר בתחרויות ריצה, יכול להמחיש את הסיפור טוב יותר מהכל. בתחרויות יוקרתיות ובאליפויות נוצצות (כולל המשחקים האולימפיים), שכרוכות בהשקעה עצומה וקפדנית על כל פרט ופרט, אי אפשר שלא לצחוק מהעובדה שבמאה ה־21 עדיין מוצמדים מספרי התחרות לחולצותיהם של האתלטים באמצעות סיכות ביטחון.

העובדה שחלק מהחוקים והגינונים הספורטיביים, ובפרט אלו שלא תמיד ברורים ומובנים, נאחזים בטיעונים של מסורת ותרבות, אינה אומרת שחובה לשמרם בכל מחיר. כשנשאל מטפס ההרים האגדי ג'ורג' מאלורי מדוע טיפס על האוורסט, השיב בפשטות "כי זה שם". לעתים נראה כי דווקא הספורט, שאחראי על הפצת טכנולוגיות וחידושים בכל רחבי העולם, משמר מסורות פשוט "כי הן שם", ונמנע משימוש בטכנולוגיה שנמצאת ממש מולו.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר־אילן