ביקורת: "Unapologetic" של ריהאנה
איך כותבים על זמרת שהיא כבר מזמן לא זמרת, אלא פעלול יחצני גרנדיוזי ומתמשך?
ריהאנה יפה. ריהאנה מאוד יפה. ריהאנה מבזבזת את רוב עמודי הספרון שנלווה לדיסק החדש שלה כדי להציג לכם עד כמה היא יפה, מכל זווית אפשרית. על העטיפה היא מופיעה בחזה (כמעט) חשוף, בתמונה שמדגימה היטב את הפרופורציות המושלמות שלה. אפשר פשוט לתלות את התמונה בסלון, ולשכוח שיש בפנים את הדבר הזה, איך קוראים לו, מוזיקה.
קהל היעד: אנשים שחושבים שזו מוזיקה.
דבר המבקר: איך כותבים על זמרת שהיא כבר מזמן לא זמרת, אלא פעלול יחצני גרנדיוזי ומתמשך? קחו לדוגמה את האלבום החדש, שהוצא לאוויר העולם שנה בדיוק לאחר הקודם. אנשי הציבור של ריהאנה ארזו 150 עיתונאים ועוד כמה מעריצים מאושרים במטוס בואינג, ותחת הכותרת "777 טור" יצאו למסע בשבע מדינות בארצות הברית בתוך שבעה ימים, ובכל אחת מהן התקיימה הופעה של ריהאנה. כתב ה"רולינג סטון", שהיה אחד המאושרים, כתב שזו היתה חוויה מעצבנת ומתישה, מה שמוכיח שרעיונות יחצניים מופלאים מתרסקים על קרקע המציאות, שבה אין לעיתונאים מה לאכול, יש עיכובים בכל מקום ותכלס – חומר מעניין באמת לא יצא מזה. "אל תעשי את זה שוב", הוא מייעץ בעצבים לריהאנה בסוף הטור שלו.
השאלה היא אם העצה הזאת תקפה גם לגבי המוזיקה שלה. ובכן – היא עושה זאת שוב, ובדיוק אותו דבר. האלבום הזה לוחץ שוב על כל הכפתורים הנכונים שהקול המתפנק של הנערה מברבדוס מתאים להם. פה שירים של דיוויד גואטה, שם מתארח אמינם (שנשמע שדוף ומרוסן מאי פעם), קצת דאנס, קצת שמאלץ אלקטרוני, ערבבו היטב ותקעו במערכת של האוטו, לנסיעה נטולת סיכונים ונטולת הפעלה של האונה הקדמית. (הליקון, 55 דקות).
› שורה תחתונה: אהבתם את הקודמים שלה? תאהבו גם את זה.
› "Take Me Home" של וואן דיירקשן. במערכון של "ארץ נהדרת" התגלתה חמישיית הבנים ללא מעט צופים מבולבלים, שתהו למה אהוד ברק (טל פרידמן) כל כך מת עליה. אז אין כאן זווית ביטחונית, רק פופ בריטי מתקתק באלבום השני של הלהקה שהתגלתה ב"אקס פקטור" ומאז נערות העולם מטורפות עליה. וגם אהוד. להבדיל מחמאס, זהו אלבום בלתי מזיק ברובו (NMC יונייטד, 42 דקות).
תגובה אחת לכתיבת תגובה