עוף גוזל

"לדור הצעיר פה אין עתיד, ומי שלא מבין את זה עכשיו יבין את זה אחר כך. הצעירים היחידים שיוכלו להתקדם פה הם אלה שיכולים לקבל עזרה כלכלית מהוריהם. השאר, מוטב שיעזבו את הארץ". הדובר: צדוק צור (62), איש עסקים ואב לארבעה ילדים, כולם אקדמאים העובדים במשרות שאמורות היו לפרנס אותם בכבוד. אלא שמבין הארבעה רק אחד, שעוסק בנדל"ן וחי על הקו ישראל־חו"ל, מצליח להתקדם כלכלית. שלושת האחרים - דוקטורנט לביולוגיה, מתמחה בפסיכולוגיה ועיתונאית בעלת תואר במשפטים - מרגישים תקועים, ואף שכבר עברו את גיל 30 נזקקים מדי פעם לסיועו של אביהם כדי לגמור את החודש.

כתוצאה מכך, צור מעודד את ילדיו להגר. לדבריו, עם סט הכישורים וההשכלה שרכשו ומוסר העבודה שיש להם, הם יסתדרו היטב במדינות אחרות. "בארץ יש תחושה שמקשים על הילדים. דורשים השכלה גבוהה אבל נותנים משכורת נמוכה. קח לדוגמה את הבת שלי עם התואר השני בפסיכולוגיה. כמה קשה היא עבדה, כמה שנים היא העבירה בלימודים תחרותיים ובהתמחות, ועכשיו היא מרוויחה פרוטות, לעומת חברה שלה שהלכה ללמוד תואר שני בהולנד ומשתכרת יפה. למה זה צריך להיות כך?".

אבל גם בחו"ל לא תמיד יש עבודה. באירופה האבטלה בשיא.

"אני נוסע הרבה ואתה צודק. יש מדינות שלא הייתי ממליץ לילדים שלי לנסוע אליהן, אבל יש מדינות, וארצות הברית בראשן, שעם ההשכלה שלהם ושעות העבודה שהם משקיעים פה הם יחיו הרבה יותר טוב, אתה יכול להיות בטוח בכך".

המדינה בגדה בנו? שתסתדר לבד

"נדמה שכולם מדברים על זה מסביב, אבל באופן מוזר לא ראיתי שום אזכור לכך בתקשורת", אומר ההיסטוריון החברתי פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה כשאני שואל אותו אם הוא מכיר את השינוי התודעתי שעובר על הורים רבים, דוגמת צור, אשר בשנים האחרונות החלו לעודד את ילדיהם לחשוב על הגירה. גם אנשי אקדמיה אחרים שעמם שוחח "מוסף כלכליסט" מודים שהם שומעים רחשים חזקים בעניין מהורים רבים, שלפתע החלו להיזכר בדרכון הזר שמגיע לילדיהם, או לזרוק לכיוונם הערות שהשורה התחתונה שלהן היא: "למה שלא תנסו קצת בחו"ל?".

התופעה הזאת מפתיעה משום שהיא סותרת את האינטואיציה של רובנו. האינסטינקט ההורי - ובוודאי ההורי־הישראלי - אמור לרצות להשאיר את הצאצאים שלו קרוב לקן ולא לשלוח אותם מרחק שעות טיסה רבות. אבל יותר מכך, התופעה הזאת מפתיעה משום שדור ההורים, זה שילדיו היום בני 30-20, גדל והתחנך על ברכי האתוס הציוני בעידן שמעטים העזו לערער עליו. ההורים הללו ספגו במלוא העוצמה את חשיבות קיומה של המדינה לקיומו של הלאום היהודי, ואת חשיבות ההיקבצות של הפזורה לישראל.

אלא שמבדיקת "מוסף כלכליסט" עולה כי בשנים האחרונות הצטברו יחד כמה פרמטרים שגרמו להורים רבים לזנוח את נטייתם הטבעית לטובת מסקנה אחרת, הגורסת כי לנוכח השינויים הלאומיים והבינלאומיים עדיף לילדיהם לקבוע את עתידם במקום אחר. מסקר שנערך לפני שלושה שבועות עבור "מוסף כלכליסט" על ידי מכון המחקר מדגם בקרב מדגם מייצג של 402 הורים לילדים בני 12–40 (ראו עמ' 16) עולה כי כמעט 30% מהנשאלים רואים הגירה פוטנציאלית של ילדיהם באור חיובי יותר מאשר לפני עשור, ופחות מ־5% מההורים אמרו שהם רואים את ההגירה באור שלילי יותר מאשר ב־2002. במגזר החילוני בלבד הפערים מובהקים אף יותר, ו־37% מההורים מסרו כי בעשור האחרון התגברה אצלם התמיכה בהגירת ילדיהם, בעוד שרק אצל 3% התגברה ההתנגדות להגירת הילדים.

באופן מפתיע אולי השיבו מרבית הנשאלים כי הסיבה העיקרית לשינוי התודעתי שלהם קשורה בעתיד הכלכלי־תעסוקתי של ילדיהם, ולא במצב הביטחוני: 38% מהמשיבים לסקר אמרו כי היו מעודדים את ילדיהם להגר בשל יוקר המחיה בישראל ואפשרויות התעסוקה המוגבלות, ורק 12.9% ציינו את המצב הביטחוני כגורם העיקרי. גם בשיחות עם הורים שערך "מוסף כלכליסט" בשבועות האחרונים אמרו רובם כי הם היו מוכנים להסכין עם המצב הביטחוני הרעוע, אבל אינם מוכנים להשלים עוד עם המצב הכלכלי שאליו נקלע דור הילדים. רבים מהם הזכירו את האיום הביטחוני בתור קושי שנמצא ברקע כל הזמן, אבל ציינו ששילובו עם אובדן הביטחון הכלכלי והסוציאלי של השנים האחרונות הוא הקש ששבר את גב הגמל מבחינתם. הם לא אהבו את העובדה שילדיהם גדלים לתוך מציאות של סכסוך, וכולם איחלו לעצמם שילדיהם לא ילכו לצבא, והתבדו - וכעת הם נאנחים בהשלמה כשהם חושבים על הנכדים הקטנים שלהם שיהפכו יום אחד לחיילים. אבל בעוד שעם תעוקת הלב של חוסר היציבות האזורי הם כבר השלימו, אולי בזכות התחושה שהם חלק מקבוצה לאומית מאוחדת שמגנה על עצמה, התחושה החדשה שהממשלה מתנכרת להם והופכת את ילדיהם לשק החבטות של המשק הישראלי גרמה להם להיעמד על רגליהם האחוריות.

"אנחנו משפחה ציונית, אבל לפני בערך עשר שנים התחלתי לחשוב על כך שאולי עדיף לילדים שלי לעזוב את הארץ", אומרת רחל (השם המלא שמור במערכת), עורכת דין מאזור השרון, שלה שלושה ילדים בשנות ה־30 לחייהם. "היום אני מאיצה בהם להגר, אבל הם לא עוזבים, לצערי, משום שהם יותר מדי אוהבים את ישראל. בעלי ואני היינו עוזבים לו היינו חושבים שהם יבואו בעקבותינו, אבל יש לי ילדים עם משפחות ולא פשוט להם לעזוב. אני באופן אישי לא מצליחה להבין למה להישאר פה. אני מסתכלת על הדור הצעיר וחושבת שהמצב שלהם מעורר סלידה. מה זה לעבוד מהבוקר עד הלילה ולא לגמור את החודש? מה זה?! בדור שלנו היה קל יותר. היית מסיים לעבוד בחמש, היו לך חיי חברה, יכולת לקנות דירה. היום כל זה לא קיים. יש משפט ישראלי שאומר שיהיה בסדר, אבל האמת היא שלא יהיה בסדר. זה פשוט לא יכול להיות".

ציונות? נמאס מהלוקש הזה

לדברי ההורים, הכל מתחיל בעובדה פשוטה. לדור הצעיר היום קשה הרבה יותר מאשר היה להם בתקופתם. כתוצאה מכך, העתיד של אותם צעירים יהיה בוודאות רע מההווה שלהם עצמם, והמחשבה הזאת מדירה שינה מעיניהם. 70% מהנשאלים בסקר "מדגם" סבורים כי לדור הצעיר קשה יותר לדאוג לעתידו הכלכלי מאשר לדור ההורים, ורובם המוחלט של ההורים לצעירים מעל גיל 21 (94%) מעניקים להם תמיכה כלכלית מסוימת. יותר ממחציתם מצהירים כי הם מעניקים סיוע "משמעותי ביותר" לילדיהם. "הדור הצעיר פשוט טוחן מים", צועק זאב (59), מהנדס מיבנה, בשיחת הטלפון איתו. "הילדים שלי הם ילדים טובים עם משפחות, שעובדים עד הלילה ולא היו מצליחים לשרוד אם לא הייתי עוזר להם כלכלית. אין להם עתיד ולכן אני מעודד אותם להגר. אני באופן אישי מסודר ולא ממורמר כי הצלחתי בחיים, אבל אני מאוד ממורמר בעבור הדור שלכם".

התחושה ש"קשה יותר" נתמכת גם במחקר שפורסם רק השבוע על ידי מכון טאוב, שמצביע על מגמות מדאיגות בקשר להליך השחיקה שעוברים צעירים בישראל. הדו"ח מתאר באריכות את ההידרדרות הכלכלית של צעירים בני מעמד הביניים, וחושף שחיקה מבהילה בשכרם של צעירים אקדמאים, עלייה במספר המשפחות הצעירות המתגוררות עם ההורים וירידה אצל אותם צעירים בבעלות על נכסים וביכולת לרכוש דירה.

"הגירת צעירים בישראל נתמכת כיום יותר ויותר על ידי דור ההורים משום שאותם הורים מבינים את המצב העגום הזה ביתר שאת. הם רואים את חוסר התוחלת בחיים של הילדים שלהם", מסביר פרופ' גוטוויין, המתמחה בהיסטוריה כלכלית־חברתית. "דור ההורים גדל על תרבות החיסכון, וכשהוא מסתכל על הדרך שבה הדור הצעיר חי היום בישראל, בלא יכולת אמיתית לחסוך, הוא מבין שאולי פוסט־דוקטורט נמשך או רילוקיישן עם משכורת ויציבות כלכלית הוא מצב עדיף, אף שרבים מאותם הורים היו רוצים שהילדים שלהם ימשיכו לחיות בארץ".

ואכן, ההורים תומכים בהגירת הילדים, אבל עושים זאת בלב קרוע. 65% מההורים אמרו כי לא היו מביעים כל התנגדות להגירת ילדיהם, אך רק 4% אמרו כי היו שמחים אם הדבר היה מתרחש. במגזר החילוני הפער הזה משמעותי יותר: 78% מההורים החילוניים הצהירו כי לא היו מביעים כל התנגדות להגירת ילדיהם, אבל רק 5% מסרו כי היו מרגישים שמחה על הצעד הזה. במילים אחרות, רוב מוחץ של ההורים, חלקם ציוניים בהגדרה, משלים או מעודד את ההגירה בלב כבד, מתוך הבנה כואבת כי זה המעשה שיבטיח את עתיד ילדיהם. "יש פה התנגשות בין מערכת הערכים הציונית של ההורים לבין מערכת הערכים הכלכלית היהודית, שתמיד נדדה כדי לחפש יציבות כלכלית", אומר גוטוויין. "אצל חלק הולך וגדל של ההורים מערכת הערכים הכלכלית מנצחת, ולבם נקרע מכך".

התמיכה בהגירה מלווה בהפניית אצבע מאשימה כלפי הממשלה. רבים מההורים סבורים כי העתיד העגום הצפוי לילדיהם היה יכול להימנע עם מעט ערנות או הוגנות ממשלתית. זו הסיבה שרבים מהמרואיינים לכתבה הפגינו תמיכה במחאה החברתית של השנה שעברה, וחלקם אף הצטרפו להפגנות. הם ידעו כי לא על עתידם הם נלחמים, אלא על עתיד הילדים והנכדים שלהם. לדבריהם, דווקא בשל היות ילדיהם חלק מקבוצה שנתפסת כבשר מבשרה של המדינה, אלה שלא יעזבו לעולם, הממשלה מרשה לעצמה לקפח אותם, לגזור עליהם עוד ועוד חובות ולכרסם בזכויותיהם לטובת בעלי אינטרסים שונים, בהם קבוצות דמוגרפיות כגון החרדים והמתנחלים מחד, ואילי הון בעלי אינטרסים כלכליים מאידך.

"במקום להשקיע באוכלוסייה הטובה הזאת של הצעירים, המדינה משקיעה בכל מיני מגזרים אחרים ובמקומות שהיא לא צריכה להשקיע בהם", אומר צור. "אם ככה, אז למה להישאר לגור פה? בגלל הציונות? כבר שמענו את הלוקשים האלה מספיק. זה כבר לא עובד עלינו".

המשפט האחרון של צור מעיד על הסיבה השנייה שמתמזגת אל תוך חשש ההורים מעתידם הכלכלי של ילדיהם: סדקים רחבים באתוס הציוני. רבים מההורים שעמם שוחח "מוסף כלכליסט" ציינו כי הם מרגישים שהמדינה בגדה בהם, ולכן מחויבים פחות כלפיה. הם האמינו כי ההתקדמות שחוו הם עצמם לעומת הוריהם המהגרים תימשך עם דור הילדים - אלא שהמציאות אחרת בתכלית. הילדים שלנו, הם אומרים, שירתו בצבא, למדו, עבדו ועובדים, אבל לא מצליחים להתקדם. מצד שני, דווקא משום שהם למדו ומוכנים לעבוד קשה הם יכולים להסתדר בהרבה מקומות בעולם וכבר לא חייבים להישאר כאן.

לדברי אותם הורים, עד לפני כעשור, חרף המצב הביטחוני הרעוע, לשון המאזניים נטתה אצלם לכיוון הישארות הילדים. אלא שהידרדרות הביטחון הכלכלי, ההבנה כי המצב הביטחוני לא עומד להשתפר, והאכזבה מסדרי העדיפויות של ההנהגה, שתומכת בקבוצות מיעוט למען הישרדותה שלה, היטו את כף המאזניים. וכאשר העולם ממילא "שטוח" יותר ויותר, קל להתנייד בו, התקשורת עם הארץ פשוטה וזולה וגם השפה אינה מהווה עוד מכשול בפני צעירים, קצרה הדרך לתמיכה של הוריהם בהתנתקות, לפחות לזמן מוגבל.

אוהבים את הילדים? ניתן להם ללכת

רוב ההורים שעמם שוחח "מוסף כלכליסט" הם בני מעמד הביניים מחתך סוציו־אקונומי מעל הממוצע. חלק ניכר מהם אשכנזים, שמנסים להחיות את הדרכון האירופי שמגיע להם, אך יש ביניהם גם מזרחים רבים שמנסים למצוא דרכים אחרות להבטיח לילדיהם נחיתה רכה מעבר לים. מרבית ההורים שעמם שוחחנו מעדיפים שהילד ייסע למטרה מסוימת, שנתפסת כזמנית. חלק משמעותי מהם מעודדים לימודים גבוהים בחו"ל, כתחנה ראשונה לקראת ההשתקעות. אחרים תומכים בלב שלם ברילוקיישן מטעם העבודה או בפתיחת עסק. שלב הביניים הזה לא תמיד מכניס את הילדים לקטגוריה הסופית של יורדים, ובכל מקרה ההורים עצמם כבר מתייחסים בבוז לכל הכינויים הציוניים האלה, והמושג נפולת של נמושות מעולם לא נשמע כה ארכאי.

"תמיד היו אנשים שעזבו, אבל פעם זה נחשב למעשה מביש", מסביר פרופ' אייל נווה, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "אבא שלך היה אומר לך: 'טוב, תרד, אבל תדע שאני מתבייש'. אלא שבשנים האחרונות יש שחיקה של האתוס הציוני הקלאסי אצל מעמד הביניים, בעיקר החילוני. התפיסה של תחושת הקולקטיביות, של היותך חלק ממשהו יותר גדול, של בניית האומה, כבר פחות נוכחת. אם אתה מוסיף לכך את העובדה שרבים מההורים מבינים כיום כי לילדיהם יהיה קל יותר לבנות עתיד במקום אחר, אז קל להבין מדוע ישנה עלייה בעידוד ההגירה על ידי הדור הבוגר".

"זה אמביוולנטי. מצד אחד כמו כל אמא הייתי רוצה שהילדים והנכדים, כשיהיו, יהיו קרובים אליי. מצד שני, אני רוצה שהילדים יגשימו את עצמם ולכן אני נותנת להם ללכת", אומרת רוחנה ארמוזה כהן (59) מבאר שבע, שבנה הבכור תום (29) הוא מנצח ומנהל מוזיקלי המתגורר באירופה ובנה השני איתי (25) שוקל להגר. "אני ציונית, ילידת קיבוץ של השומר הצעיר, אבל בשנים האחרונות יש תחושה שהמדינה השתנתה. שקצת קשה יותר להיות חילוני וליברל וגם להתפרנס בצורה מכובדת. אני אמנם תומכת בהגירת ילדיי מטעמים של הגשמה עצמית, אבל גם למען רווחה כלכלית. אחרי הכל, איך אפשר לעצור בעדם כשהם מרוויחים שם בחודש הרבה יותר ממה שירוויחו כאן בשנה? לפני 20 שנה היה קשה לי יותר לתת להם את ברכת הדרך, כי אז היתה תחושה אחרת, ואילו כעת אני מרגישה שאנחנו שייכים למגזר מקופח". העיתונאי אורן כהן (55), הגרוש של ארמוזה כהן שמתגורר בתל אביב, מוסיף: "כשהבן אמר שהוא יורד רציתי להגיד לו להישאר, אבל לא מצאתי טיעון שיניא אותו. וגם לבן הצעיר שלי איתי, שעוסק בקפוארה כמקצוע ושהה בברזיל יותר משנה, אמרתי שלחיות בחו"ל זו אופציה טובה".

כמוהו, גם הורים רבים אחרים שייכים לקבוצה שחשה שדמותה של המדינה משתנה, שהיא הופכת למדינה שמרנית יותר מבעבר, שהסובלנות בה הולכת ונכססת. "לא נעים לומר", אומר אלעד (43), מנהל בתעשיית הפיננסים ואב לילדים בגיל העשרה, "אבל המדינה הזאת הפכה להיות מדינה מאוד ימנית, ולא לכולם זה מתאים". תמר (38), אמנית ילידת קיבוץ שמתגוררת בניו יורק כבר עשור, מודה כי חרף הגעגועים הוריה לא דוחקים בה לשוב. "הם יודעים שבסדר לי פה והם ממש לא חושבים שיש משהו כל כך טוב בישראל ששווה לשוב אליו".

הסופרת והמחזאית אילנה ברנשטיין (55), אם לשלושה ילדים בני 15–27, מדגישה ביתר שאת את המשבר האידאולוגי החמור שהיא חוותה. "באקלים הפוליטי המתמשך חייבים להגיע למסקנה שאין עתיד למקום הזה. המלחמה האחרונה, עמוד ענן, הראתה זאת בבירור. אחרי שנים של שטיפות מוח, של הטמעת שנאת הזר, של הפחד מהאחר, של חקיקה גזענית - החברה בישראל היא חברה מוסטת. מדינת ישראל נוסדה כדי לאפשר לעם היהודי מקום בעולם שבו יהיה מוגן, אבל כיום אפשר לומר ללא היסוס שהמקום הכי פחות מוגן לעם היהודי הוא ישראל, שבה הסכנה מרחפת על חייו יום יום, שעה שעה. אני מניחה שההתפכחות של בני דורי, וההבנה כי אנו חיים באזור מוכה אסון, היא זו שגורמת לי לעודד את ילדיי להגר מכאן ולחפש לעצמם עתיד במקום אחר. מקום שבו אין כיבוש ומלחמות אין־קץ, ואפשר לתכנן את החיים, לחיות חיים בעלי משמעות, ואפילו ליהנות מהם. בהיותי סופרת אני תלוית שפה, ובגילי יקשה עליי להמשיך את חיי במקום אחר, בתרבות ובשפה אחרת. אבל מגבלות אלה אינן עומדות בפני ילדיי. לשמחתי, שלושתם בעלי אזרחות כפולה כך שהאופציה מונחת לפתחם. אופציה שאני תומכת בה, ואף מעודדת אותה".

פרופ' דב פרוהמן, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים שמתבטא מדי פעם בעניינים חברתיים, אינו מופתע מהרוח הגבית שנותנים הורים לרעיונות ההגירה של הילדים. "התופעה מוכרת כבר כמה שנים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "דור ההורים, אם יש ביכולתו, מוציא דרכון זר, קונה בית בחו"ל ומעודד את ילדיו ללכת באותו הכיוון, משום שמצד אחד הוא מבין שישראל צועדת לכיוון של מדינת עולם שלישי, לרבות מצב הכלכלה, הביטחון והשחיתות, ומצד שני לילדיו, אם הם שייכים למגזרים מסוימים דוגמת ההייטק, יש יכולת למצוא תעסוקה במדינות שבהן אורח החיים נורמלי".

מי עוזב? אנחנו רק פותחים לילד אופציות

תופעת ההגירה של צעירים ובעלי משפחות אינה חדשה. לפי מאמר בשם "מהגרים ילידי ישראל - גודל, יעדים וסלקטיביות", שפרסם בשנה שעברה פרופ' ינון כהן, סוציולוג מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, כיום חיים מחוץ לישראל כ־200 אלף צברים מעל גיל 15, כמחציתם בארצות הברית. יוסי הרפז, דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, חקר את הביקוש לדרכון אירופי בישראל, ובמאמר על התופעה שיתפרסם בקרוב בכתב העת "מגמות" הוא מגלה כי בעשור האחרון הגישו ישראלים כ־5,000 בקשות בממוצע בשנה לאזרחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. במסגרת המחקר ראיין הרפז הורים רבים שמנסים להשיג דרכונים אירופיים עבור ילדיהם כדי "לפתוח להם אופציות", כדברי המרואיינים.

"מרבית הישראלים המוציאים אזרחות אירופית אינם מתכננים להגר מהארץ, אבל הם מתייחסים להוצאת הדרכון כצעד פרקטי שמספק גישה להזדמנויות כלכליות באיחוד האירופי, וכמו כן עשוי לשמש 'תעודת ביטוח' למקרה שייאלצו להגר מישראל", אומר הרפז ל"מוסף כלכליסט", בניסוח עדין המבליע את חרדתם של אותם הורים מקטסטרופה ביטחונית שתחייב עזיבה מהירה. "עם זאת, קיימת בהחלט אפשרות שהתפוצה הגוברת של בעלי אזרחות כפולה בישראל תוביל בעתיד לגידול בהגירה, מכיוון שצעד כזה נעשה קל ופשוט יותר עבור מי שמחזיק בדרכון נוסף".

"פתיחת האופציות" אכן מתבטאת היטב גם בסקר "מדגם", שנערך בתחילת נובמבר. לא פחות מ־65% מההורים אמרו כי ביצעו מהלך אחד לפחות שיפתח אופציות לילדיהם מעבר לים. כשהתבקשו לציין מהלך אחד כזה, שיעור מדהים של 30% מהם סיפרו כי הם נמצאים בהליכי הנפקת דרכון זר להם או לילדיהם. 19.5% מההורים אמרו כי עודדו, או מעודדים, את ילדיהם ללמוד מעבר לים, ו־9.5% אמרו כי הם מעודדים את ילדיהם למצוא עבודה בחו"ל.

ע' (39) מתגוררת ביישוב באזור השרון ועובדת בתחום משאבי האנוש. הוריה עלו לארץ מארצות הברית מטעמים ציוניים, וכעת דוחקים באחותה, שבדיוק נישאה, להגר לארצות הברית. הם גם דוחקים בה ובבעלה להוציא בעבור ילדיה הקטנים, נכדיהם, דרכונים אמריקאיים. "הם חיים בתחושה שהעתיד של המדינה פה הוא מאוד שביר, וכך גם אני", אומרת ע'.

חשוב לציין: הנתונים היבשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינם מצביעים על שינוי בהיקף ההגירה מישראל בעשור האחרון, אלא שגם בלשכה מודים שהמבחנים שהם נוקטים כדי לקבוע מיהו יורד הם מיושנים ועשויים לגרום לנתונים להתעוות. לדוגמה, אחד המבחנים למיהו מהגר הוא שאותו אדם עזב את הארץ ולא שב לישראל, אפילו לביקור, במשך שנה לפחות - מבחן לא הגיוני בעידן של ריבוי טיסות זולות וזמינות. ארי פלטיאל, פרויקטור בכיר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שחוקר את תופעת ההגירה מישראל זה עשרות שנים, מאשר כי ישנה קבוצה הולכת וגדלה של ישראלים שלמעשה לא חיים בארץ, אבל מגיעים לביקורים לעתים קרובות ולכן אינם נספרים בסטטיסטיקה הרשמית. "אין ספק, קבוצת הישראלים שעובדת בחו"ל גדלה מאוד, משום שיש חברות רב־לאומיות שמושכות ישראלים. זו לא תופעה ישראלית בלבד אלא בינלאומית, ומאפיינת גם את מדינות אירופה, אפילו יותר מישראל", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו בלשכה המרכזית מעריכים את הקבוצה הזאת בכמה עשרות אלפים, ואנו צופים שהיא תלך ותגדל. אבל לקבוצה הזאת, להבדיל מהמהגרים שברשימות שלנו, יש קשר עם ישראל, והסיכוי שהם ישובו לגור פה הוא גבוה יחסית".

בדיוק אל הקבוצה הזאת, שאינה נמצאת במאגרי היורדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רוצים ההורים לשייך את ילדיהם. הם אינם רוצים שילדיהם יקבעו את חייהם במדינה רחוקה ולעולם לא יבואו לבקר. הם רוצים שילדיהם ייהנו מיתרונות ההגירה ויחסכו הון שישרת את הדור הבא, אבל עדיין ישמרו על זיקה מסוימת לארץ, ואולי אפילו ישובו לגור בה כשיהיה עם מה לחזור, או כשהעניינים פה יחזרו לשפיות.

גם זאב, שעלה ארצה בשנות השבעים מברית המועצות, מדבר על משבר אידאולוגי לא פשוט. "אני עליתי מטעמי ציונות ובעבר גיניתי את כל החברים שלי שהחליטו לרדת", הוא מכריז, "אבל היום אני מעודד את הילדים שלי ללכת מפה, וככה גם החברים שלי. בשנים האחרונות לכולם יש לפחות ילד אחד בחו"ל. זה נכון שאין לנו ארץ אחרת, אבל גם בארץ כזאת צריך להתפרנס איכשהו".

ההורים רוצים? הילדים לא כל כך

בסופו של יום נראה שדווקא הצעירים אינם ממהרים להתדפק על שערי נתב"ג. רובם, שאינם מכירים מציאות אחרת ולא תמיד חושבים על העתיד הרחוק, אינם ששים, לפחות לעת עתה, לעזוב את המשפחה, החברים והשפה לטובת הרפתקה מעבר לים. "ההורים שלי הוציאו עכשיו לאחי הצעיר דרכון אוסטרלי והם דוחקים בי לעשות אותו הדבר", אומרת שרית לנדסמן (27) מתל אביב. "כבר ביום שהשתחררתי מהצבא אבא שלי רצה שאסע לניו יורק, והוא ממשיך לנסות לשכנע אותי עד היום. ההורים שלי, שרכשו דירה בתחילת שנות ה־20 לחייהם, רואים את המציאות הכלכלית פה ויודעים שמבחינה כלכלית יהיה לי סיכוי טוב יותר לחיים נוחים באוסטרליה, לונדון או ניו יורק. יש לי רתיעה מהשינוי שעובר על המדינה, שהפכה להיות מדינה אלימה, ואני לא אוהבת את המצב הביטחוני פה, אבל המשפחה, החברים והשפה שלי פה ולא פשוט עבורי לעזוב".

גם קרן (35), מאמנת כושר שמתייסרת בימים אלה בשאלה אם להגר ללונדון, אומרת דברים דומים. "ההורים שלי לא מבינים מדוע אני לא מנסה את מזלי בחו"ל. הם דוחקים בי לנסות ואומרים שמה שיש לי פה יהיה לי גם שם, ויותר. אבל אני אוהבת את ישראל ומתקשה לעשות את זה. מצד אחד אני יודעת שהם צודקים, אבל מאוד קשה לי. בזמן האחרון, כשכבר התחילה להתגבש אצלי ההחלטה לעזוב, אני קמה בכל בוקר וצועדת לחוף, מרחק חמש דקות מהבית שלי. ואז אני מסתכלת על הים, נאנחת ואומרת לעצמי: 'את בטוחה שאת יכולה להשאיר את כל זה ולעזוב?'".