פתאום המנוף הפך למשקולת

אילן בן־דב רכש את השליטה בפרטנר ב־2009 לקול תשואות המשקיעים, תוך שהוא ממנף את עצמו לדעת, ובונה על הדיבידנדים שיגיעו מפרטנר כדי לשרת את החוב. מינוף הוא כלי ראוי בעולם העסקים, ובן־דב לא המציא את הגלגל. השיטה עובדת מצוין כל עוד הכול עובד לפי התכנון, עד שדברים מתחילים להשתבש. כך קרה כשפרטנר נפגשה עם הרגולציה של שר התקשורת משה כחלון. פתאום המנוף הפך למשקולת.

עסקת סבן באה בעקבות הכישלון למכירת השליטה בסקיילקס להאצ'יסון, מהלך שהיה כרוך בתספורת למחזיקי האג"ח. לכל אורך הדרך גורמים שונים ניסו ולשכנע עד כמה העסקה טובה עבור המשקיעים, כאילו התספורת היא הדבר הטוב ביותר שצפוי להם. אלא שהמוסדיים לא נכנעו לאיומים ולספינים ושלחו את בן־דב לתור אחר פתרון ראוי יותר. והנה, הפלא ופלא, הוא נמצא.

פרופ' אמיר ברנע ספג קיטונות של ביקורת על הערכת השווי שניפק לפרטנר ונקבה במחיר שהיה גבוה פי 2 ממחיר המניה בשוק. לא חלפו יותר משלושה חודשים ועסקת סבן נחתמה לפי שווי שמשקף לפרטנר מחיר הנמוך ב־10% בלבד מזה שקבע ברנע. מדובר במקרה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, וזאת הזדמנות פז, ולמרבה הצער נדירה בשוק ההון המקומי, להסיר את הכובע בפני מעריך השווי.