ביקורת הצגה: "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי

מחזמר בבימוי צדי צרפתי, על פי מחזה של יגאל מוסינזון, בעיבוד מוסינזון ויואל זילברג, ובעריכת שלמה מושקוביץ; פזמונים: דן אלמגור, עמוס אטינגר וחיים חפר למוזיקה של דובי זלצר; ניהול מוזיקלי של יוסי בן נון, תפאורה של רוני תורן, ובהשתתפות עמוס תמם, איציק כהן, שרונה אלימלך, שלמה וישינסקי, תמר שם אור, אוהד שחר, מיי פיינגולד, עודד לאופולד ועוד.

קהל היעד: גם השוורצע וגם הווזווז.

דבר המבקרת: בשיכון רעוע ביפו של שנות החמישים (תפאורה נפלאה של תורן) נלחמים עולים מרוקאים ואשכנזים בעירייה שמאיימת להרוס את השכונה. במרכז הסיפור קזבלן (תמם), צעיר מרוקאי מנהיג כנופיית "פושטקים" המאוהב ברחלה האשכנזייה (שם אור). מתחת לחזות הצ'חצ'חית מסתתר בחור מלא רגשי נחיתות, עם עבר צבאי מרשים, המסרב להאמין שיוכל להשתלב בחברה, עד שהוא פוגש במפקדו מהצבא (לאופולד) בתחנת המשטרה. נכון שחלק מהנושאים במחזה קיימים גם בימינו (פחות מאבק עדתי, יותר מחאה חברתית), אבל מדובר במחזה תקופתי וככזה יש לצפות בו, ולהתרפק על השירים שהפכו לנכסי תרבות - "כל הכבוד", "כולנו יהודים", "יש מקום", "רוזה" ו"אתה נמצא ביפו", בביצוע עוצר נשימה של פיינגולד. צוות שלם עומד מאחורי ההפקה ולכולם מגיע כבוד, מהצוות הטכני עד אחרון הרקדנים. צרפתי ניצח על הכל במקצועיות והשחקנים התמסרו, למרות הגזמות במחוות גופניות פה ושם. שם אור הרשימה בכישרונה ושחקני הקאמרי הצטיינו - כהן שתיבל את הסיפור כמו שרק הוא יודע, לאופולד המצוין, וישינסקי המקסים ושחר המשעשע. בראש הפירמידה ניצב תמם, "קזה" האולטימטיבי, שכובש את הבמה בכריזמה אינסופית, ומצטיין ברגעים הדרמטיים ובנאמברים המוזיקליים. ולא נורא אם ייתן לחספוס קולו לחמוק מדי פעם, זה אפילו הולם את הדמות.

› שורה תחתונה: פיסה מרשימה של נוסטלגיה ישראלית.

עמוס תמם ותמר שם אור. כריזמה אינסופית | צילום: ז'ראר אלון