כך אושר שכר הטרחה הגבוה בישראל

פסק הדין הקצרצר בן שני העמודים שבמסגרתו פסקו שלושת שופטי בית המשפט העליון בראשות הנשיא אשר גרוניס את שכר הטרחה הגבוה ביותר שנפסק אי פעם בישראל – 78 מיליון שקל מקופת הציבור – הוא תוצאה של התנהלות שמעוררת תמיהות רבות של כל הגורמים שאמורים היו להיות שומרי הסף אשר מגנים על כספי הציבור.

החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו | צילום: מיקי אלון

כפי שנחשף אתמול ב"כלכליסט" שכר הטרחה האסטרונומי ישולם מקופת המדינה בגין התביעה שניהלו חמישה מייצגים נגד מינהל מקרקעי ישראל בשמן של 180 רשויות מקומיות. רו"ח בועז מקלר ועו"ד חיים פרוכטר שייצגו 140 רשויות יחלקו ב-46 מיליון שקל שכר טרחה, רו"ח אריה גולדיאן ומשרד הרצוג פוקס נאמן יחלקו ב־27 מיליון שקל שכר טרחה בגין ייצוג 40 רשויות, ומשרד ש. הורוביץ שייצג את עיריית תל אביב יקבל 5 מיליון שקל. כל אלו הם סכומי מינימום שעשויים לעלות.

להיטות לסגור עסקה

בדיקת "כלכליסט" של הפרוטוקולים מארבעה דיונים שהתקיימו בבית המשפט העליון בנושא שכר הטרחה מעלה תמונה עגומה, שבמסגרתה משרד האוצר ופרקליטות המדינה הסכימו כבר בשלב מוקדם במשא ומתן לשלם עשרות מיליוני שקלים כשכר טרחה. בפרוטוקולים אין כל תיעוד לכך שמישהו מטעמם דרש מבית המשפט העליון לדון גם בכל הטענות לכאורה לאי־חוקיות של הסכמי שכר הטרחה. במקום זאת שופטי העליון לחצו לסיים את העניין כמה שיותר מהר, כדי לאפשר את העברת הכספים לרשויות המקומיות ולא הביעו כל עמדה עקרונית המסתייגת מסכומי שכר הטרחה שבהם דובר. בניגוד למקרים אחרים שבהם פסק בית המשפט העליון באופן נחרץ וחד־משמעי כי שכר טרחה של עורכי דין המייצגים גופים ציבוריים חייב להיות מידתי במקרה זה לא כלל פסק הדין כל דיון ערכי או משפטי.

ניסיון להתחקות אחר שרשרת האירועים שהובילה לתוצאה מעלה כי הבעיה הראשונה היתה כנראה העובדה שנושא שכר הטרחה נכרך ביחד עם הסכם הפשרה בסכסוך הרשויות מול מנהל מקרקעי ישראל, כך שכל עוד לא הושגה הסכמה בעניין שכר הטרחה – לא ניתן היה להעביר את הכסף לרשויות. הסכם הפשרה שעמד על מיליארד שקל ביטל פסק דין של השופטת רות רונן שקבעה כי הסכום יעמוד על כ־2.5 מיליארד שקל. התוצאה היתה שכל הצדדים לתיק, כולל שופטי העליון, היו להוטים להגיע להסכמות לגבי שכר הטרחה, ולא אפשרו דיון משפטי ראוי ומקיף. הבעיה השנייה שעולה בפרשה היא ההתעלמות ממכלול הטענות לכאורה נגד תקפות הסכמי שכר הטרחה. טענות אלו פורטו בהרחבה בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז, בפני הנשיאה הילה גרסטל, בשם שש רשויות מקומיות המיוצגות על ידי עו"ד ליאור דגן. התביעה לא התבררה אלא המתינה להכרעה סופית בבית המשפט העליון לגבי הסכום שאותו יחויב המינהל לשלם לרשויות, האבסורד הוא כי נראה שהליך זה הוא שהוביל להפחתה בשכר הטרחה, אשר במקור אמור היה לעמוד על 400 מיליון שקל. הרשויות כלל לא התבקשו להשתתף בדיונים בעליון בנושא שכר הטרחה. מי שאמור היה לעשות זאת במקומם היתה הפרקליטות.

רו"ח בועז מקלר | צילום: יובל חן

בפתח דיון שהתקיים באפריל 2012 הזכירה נציגת הפרקליטות את ההליך התלוי ועומד במחוזי אך תמצתה אותו בטענה "שהסכמי שכר הטרחה אינם מידתיים". אלא שההליך במחוזי חרג בהרבה מטענה זו, אלא העלה שורה ארוכה של טענות חמורות לכאורה, שלפי הפרוטוקול כלל לא הוצגו בפני שופטי העליון. עו"ד ליאור דגן, שייצג את שש הרשויות, הציג שורה ארוכה של טענות בדבר אי החוקיות של ההסכמים ועל הההתנהלות הבעייתית מבחינה אתית של רו"ח מקלר ועו"ד פרוכטר. .מקלר ופרוכטר הגיבו בפרוטרוט לטענות. מקלר טען שכל הטענות נגד הסכמי שכר הטרחה נולדו רק לאחר שהשיג עבור הרשויות כספים רבים והגיע המועד לשלם את שכרו. לדבריו, מהרגע הראשון הוא לא הסתיר שהכוונה היא לאסוף כמה שיותר רשויות מקומיות לתביעה נגד המינהל והוא לא עבר על כל איסור אתי שחל על רואי חשבון ולא הסיג את מקצוע עריכת הדין. אלא שהנושא כלל לא נידון על ידי שופטי העליון.

החשש של גרוניס

חודשיים לאחר מכן, ביוני 2012, התקיים דיון נוסף, שאליו התייצב פרקליט המדינה בעצמו, עו"ד משה לדור. בדיון אמר לדור כי כבר בשלבים מוקדמים של המשא ומתן הסכימה המדינה לשלם 58 מיליון שקל כשכר טרחה. מדבריו עלה שנקודת המוצא למשא ומתן בין הצדדים כללה הסכמה עקרונית של המדינה לשלם סכומי עתק. בשלב זה טען עו"ד עופר פרוכטר, שייצג את מקלר ופרוכטר, כי הוא מסכים לשכר טרחה של 7% בתוספת מע"מ. הפשרה הסופית העניקה לו

הרבה יותר. בדיון שלישי בעליון, כעבור כשבועיים, הודיע עו"ד כפיר כהן בשם מרכז השלטון המקומי על הסכמת הרשויות להעלות את שכר הטרחה ל־72 מיליון שקל. החשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי בויאנג'ו אישרה בדיון שהצעתו הראשונית של האוצר עמדה על 58 מיליון שקל ואף הסכימה להעלות את הסכום, בכפוף להסתייגויות שהיו לה לגבי החלוקה הפנימית בין המייצגים השונים. גרוניס שב וחזר על הצעתו שלפיה שופטי העליון יפסקו סכום שינוע בין 5% ל־12%. כאשר לדור אמר לו שהוא מאמין שבית המשפט יפסוק את הסכום המינימלי, הבהיר גרוניס: "נדיר ביותר שבית המשפט בוחר באחד הקצוות שעליהם הסכמתם כטווח". גרוניס הוסיף כי אם לא יוסדר הנושא "לעיריות ייקח הרבה שנים לקבל כסף, אם בכלל".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הסכם הפשרה לא הגיע לכלל גמר עקב אי נכונות המדינה להסכים לדרישות שכר הטרחה. לפיכך הסכימו הצדדים להביא את העניין להכרעת העליון בדרך של פשרה. התביעה שהוגשה לשופטת גרסטל עסקה בארבע רשויות והמידע הובא בפני ביהמ"ש על ידי המדינה. אין יסוד לטענה שהמדינה לא פעלה בהתאם לאינטרס הציבורי".