שאלת ה־14 מיליארד שקל של ראש הממשלה הבא

כולם מתעלמים באלגנטיות מהפיל שבאמצע החדר. הם מהלכים סביבו, חלילה לא מזכירים אותו, לא מספרים לציבור מה הם הולכים לעשות לגביו. אבל הוא שם, הפיל, והוא לא הולך לשום מקום. ובעוד קצת יותר מחודשיים, אחרי שהבחירות יחלפו והממשלה החדשה תורכב, מי שיתיישב בראש שולחן הממשלה יצטרך סוף כל סוף להחליט מה לעשות. 

הפיל הזה, שהפוליטיקאים שמבקשים לקבל את המנדט הציבורי לא רוצים להזכיר לציבור, הוא הקיצוץ הנדרש בתקציב המדינה לשנים הקרובות. איזה גודל של קיצוץ? בערך 14 מיליארד שקל. זה קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שהקיצוץ הזה הוא הסיבה שהביאה להקדמת הבחירות מלכתחילה. היה אפשר לצפות שהפוליטיקאים יבקשו לקבל מהציבור את הכרעתו - איזו מדיניות הוא מעדיף לטיפול באתגר התקציבי. אבל משום מה הבחירות אינן סובבות סביב הבעיה הבוערת כל כך.

הבחירות הן חלון הזדמנויות עבור הציבור לומר למי הוא מעדיף לתת את המפתחות. לשם כך, הציבור צריך לדעת איך כל אחד מהמתמודדים מתכוון לפתור את בעיית התקציב, ואיזו דרך התמודדות מבטאת טוב יותר את תפיסת עולמו, את ערכיו.

צד ההוצאות

כאן, בדיוק כאן, צריך להתחיל הדיון הציבורי על סדרי העדיפויות. הדבר הראשון שהמתמודדים צריכים להסביר לציבור הוא מה גודל הממשלה שהם רוצים, לאיזה גירעון הם רוצים להגיע ומהו משטר המס שהם רוצים להנהיג כדי להגיע למטרתם. זו לא שאלה כלכלית בלבד, זו שאלה פוליטית. של תפיסת עולם כלכלית־חברתית.

גודל הממשלה פירושו היקף ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר. או במילים אחרות, מה היקף השירותים שהממשלה נותנת לציבור ביחס להיקף הפעילות הכלכלית במשק כולו. משירותי ביטחון וחינוך ועד שירותי בריאות ודת כולם שירותים ממשלתיים, כולם ממומנים מהכיס הציבורי. השאלה היא מה היקף השירותים הנדרש. לפחות עד הקדנציה האחרונה, תפיסתו הכלכלית של בנימין נתניהו בנושא היתה ברורה - נתניהו מאמין בצמצום השירותים הממשלתיים כדי לתת לשוק הפרטי להציע את השירותים האלה. נתניהו מאמין שהשוק הפרטי עושה זאת טוב יותר מהממשלה. הדרך לצמצם את הממשלה היא לצמצם את הכנסותיה, שכן ללא הכנסות, אין הוצאות. והדרך לצמצום הכנסות המדינה היא להוריד את המסים שנגבים מהציבור. זה מה שנתניהו עשה מאז שהיה שר האוצר, זה מה שהוא המשיך לעשות בתור שר־על לאסטרטגיה כלכלית.

לשם השוואה, הקיצוץ הדרמטי שנעשה ב־2002–2003, שגלי ההדף שלו עדיין מורגשים היטב בחברה הישראלית, עשור לאחר שנעשה, הסתכם ב־11 מיליארד שקל (שהם כ־13–14 מיליארד שקל במונחים של היום). עם זאת, תקציב המדינה היה קטן אז בערך ב־30%, כך שהקיצוץ מאוד הורגש. זה לא אומר שהפעם לא נרגיש אותו. נרגיש ועוד איך.

בנימין נתניהו | צילום: אי פי איי

אלא שבקדנציה האחרונה, בין שמבחירה ובין שמלחץ ציבורי, נתניהו כיווץ את הכנסות המדינה ממסים, אבל לא עשה אותו הדבר בצד ההוצאות. למעשה, הוא ממש הגדיל את צד ההוצאות. כך הגענו לגירעון כפול מהמתוכנן, וכך ההוצאות חרגו מהגבול המותר. לכן, לא לגמרי ברור מה יעשה נתניהו אם ייבחר מחדש לראשות הממשלה. האם הוא יהיה נתניהו המקצץ של 2003, או נתניהו המחלק של הקדנציה האחרונה? ואם יחליט להישאר נאמן לתפיסתו הכלכלית, איך בדיוק הוא מתכוון לקצץ? מאיפה? מה יהיה חלקו של משרד הביטחון בקיצוץ? מה יהיה חלקו של משרד החינוך? האם העובדים במגזר הציבורי יצטרכו לספוג קיצוצי שכר או דחיית תוספות? האם קצבאות הביטוח הלאומי שוב יעלו על המוקד? האם נתניהו יעז לגעת בפטורים האדירים ממס - בהיקף של 40 מיליארד שקל? האם יבטל את הפטורים ממס לקרנות ההשתלמות? או שאולי יצמצם את הפטורים ממס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון שהולך בעיקר לחברות הגדולות במשק?

בקצה השני, המנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו של נתניהו, עומדת שלי יחימוביץ'. לתפיסתה, כפי שהדבר עולה מהתוכנית הכלכלית שהציגה בשבוע שעבר, אין בכלל מקום לדבר על קיצוץ. להפך, התוכנית שהיא מציגה מדברת על הרחבה נוספת של התקציב, הוספת והרחבת מעגל השירותים הממשלתיים, כלומר הגדלה נוספת של התקציבים הממשלתיים.

בשביל להשיג את היעד הזה כל מה שיחימוביץ' צריכה לעשות, אם תיבחר לראשות הממשלה, הוא לשנות את החוק, לבטל את התקרה שמגבילה את ההוצאה הממשלתית, והצורך בקיצוץ של 14 מיליארד שקל ייעלם כלא היה.

יש לומר לזכותו של נתניהו כי הוא יכול היה לבחור בפתרון של יחימוביץ', לבטל את תקרת ההוצאה הממשלתית ולהגיש לכנסת תקציב מנופח. הוא בחר שלא לעשות זאת, שכן בהתאם לתפיסת עולמו של נתניהו זהו צעד לא אחראי מבחינה תקציבית.

צד ההכנסות

הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה, שרובן מגיעות ממסים. הממשלה קובעת את יעד הגירעון בתקציב שלה. הגירעון בשנת 2012, למשל, תוכנן להיות 2% מהתוצר. בפועל הגירעון צפוי להיות כפול - 4% מהתוצר, כלומר 15–20 מיליארד שקל יותר מהתכנון המקורי.

שלי יחימוביץ' | צילום: תומי הרפז

הממשלה כבר החליטה שיעד הגירעון לשנה הבאה הוא 3% מהתוצר. גם נתניהו וגם יחימוביץ' (כפי שנכתב בתוכנית הכלכלית שפרסמה), אינם מתכוונים לפרוץ את היעד הזה, וטוב שכך.

אם נתניהו יקצץ 14 מיליארד שקל מהשירותים הממשלתיים לאזרח, כל שיצטרך לעשות הוא להעלות מסים בהיקף של כ־5 מיליארד שקל (למשל, העלאת המע"מ ב־1% ועוד קצת במס הכנסה); ואם ההאטה הכלכלית לא תחריף והצמיחה תהיה סביב 3% בשנה הבאה, הוא יצליח פחות או יותר לעמוד ביעד שקבע.

אתגר הגירעון של יחימוביץ', אם תחליט כאמור שלא לקצץ כלל בתקציב, יהיה גדול בהרבה וידרוש העלאת מסים בהיקף דמיוני של כ־18–20 מיליארד שקל (כ־2%–2.5% מהתוצר) בשנה אחת. יחימוביץ', אם להאמין לתוכנית הכלכלית שפרסמה בשבוע שעבר, לא תבחר בפתרון הקל של העלאת המע"מ ב־2% (הכנסה של 8 מיליארד שקל) ובהעלאה רוחבית של מס הכנסה ב־2% (כ־6–7 מיליארד שקל), אלא תציג תוכנית אחרת לגמרי של העלאת מסים.

זה מה שהיא עשויה לכלול: העלאת מס החברות בבת אחת ל־30% (הכנסה של 2.8 מיליארד שקל), הקטנת פטורים ממס שניתנים כיום במסגרת חוק עידוד השקעות הון (הכנסה של 5 מיליארד שקל לכל היותר, אם כי לא בטוח שכבר בשנה הקרובה, בגלל הסכמי מס ישנים), העלאת מס הכנסה למי שמשתכר יותר מ־50 אלף שקל מ־48% ל־50%, והעלאת שיעור המס למי שמשתכר יותר מ־67 אלף שקל בחודש מ־50% ל־55% (הכנסה של כ־1.5 מיליארד שקל).

אבל כל הצעדים האלה מסתכמים רק במעט יותר מ־9 מיליארד שקל, כך שזה רחוק מלהספיק ונדרשת עוד העלאת מסים של כ־9 מיליארד שקל. לכן, לפי מה שכתוב בתוכנית של יחימוביץ', יהיה צורך גם להעלות את המס על רווחי ההון (למשל, רווח שהציבור רושם באמצעות השקעה דרך קרנות נאמנות) ל־30% במקום 25% כיום (הכנסה של כ־1.5 מיליארד שקל), להטיל מס ירושה (הכנסה מוערכת של 700 מיליון שקל בשנה, אם בכלל), ועוד צעדים בתחום המיסוי. למעשה, לא נראה שיהיה מנוס מהעלאת מע"מ.

וזה עוד לפני שחישבנו כיצד העלאת מסים כה דרמטית תשפיע על קצב הצמיחה של המשק. וככל שהצמיחה תיפגע הגירעון יהיה גבוה יותר, ויהיה צורך להעלות עוד יותר את המסים.

בסוף השבוע פרסם ראש מפלגת יש עתיד יאיר לפיד סרטון אנימציה בפייסבוק שבו הוא מציג עיקרים מתוכניתו הכלכלית. בין היתר יום לימודים ארוך, השקעה בחינוך בפריפריה, שכר מינימום לחיילי צה"ל החל מהשנה השנייה, סבסוד שכר לימוד לחיילים משוחררים, סבסוד רכישת דירה לזוגות צעירים ועוד. במפלגה טוענים שכל אלו ייעשו ללא פריצה של המסגרת התקציבית וכל המקורות יבואו מתוך הסטה של תקציבים קיימים. קשה להתייחס לתוכנית של לפיד, נחמדה ככל שתצטייר, מבלי שיוצגו המקורות הקונקרטיים שיממנו את כל ההבטחות הללו.

רוצים מנדט? תנו תוכנית

דווקא מכיוון שהמספרים הללו עצומים, כמעט בלתי נתפסים, הצורך להתחיל לדבר עליהם הוא כמעט דחוף. המשמעות היא מהו היקף השירותים שנקבל מהממשלה תמורת המסים שלנו. זה הגן שנצטרך לרשום אליו את הילד, התרופות שנקבל בסל הבריאות, מספר השוטרים שיסתובבו ברחובות, התמיכה שיקבלו ההורים המבוגרים שלנו ואנחנו — כשנגיע לגילם. ואלה הפערים בין החלשים לחזקים, בין מי שיש לו לבין מי שאין לו.

די, הזמן אזל. 15 דקות התהילה שהענקנו ללהטוטי הפוליטיקה של הכחלונים, האהוד ברקים, העמיר פרצים, הליברמנים והציפי לבנים הסתיימו. הגיע הזמן לדבר ביזנס. לדרוש מהמועמדים לראשות הממשלה לפרט, להרחיב ולנמק כיצד הם מתכוונים להתמודד עם האתגרים התקציביים, ולבחור בין האפשרויות. אתם רוצים מנדט? תספרו מה תעשו איתו בבקשה.