כפל שכר בחסות המדינה: יעדיפו לטייח או לתקן?

אולי כבר התרגלנו שכספי ציבור הם הפקר, אבל נראה שכבר שנים לא נתקלנו במקרה מקומם כל כך שבו נחשף עומק הכשל בהגנה על כיסנו. עשרות מיליוני שקלים שזרמו ויזרמו באופן לא אחראי ולא מידתי לכיסם של אנשי עסקים פרטיים, במקום שיגיעו לרשויות המקומיות ומשם למערכות החינוך, לבניית תשתיות ולמחלקות הרווחה - לא הדירו שינה מעיניהם של הבכירים ביותר בשירות המדינה. החשבת הכללית, שנתנה אישור עקרוני לשכר טרחה של עד 70 מיליון שקל, פרקליט המדינה, שלושה שופטי עליון ובהם הנשיא בכבודו ובעצמו - לא עצרו לרגע לחשוב שאולי אין היגיון במה שקרה כאן.

אין חוק האוסר את שאיפתם של רו"ח מקלר ועו"ד פרוכטר להקים "סטארט־אפ" (כהגדרתם) על חשבונה של המדינה. השניים קראו היטב את מפת התוהו ובוהו, העצלות והאטימות השוררות ברבים מהגופים הציבורים ועשו את מה שהם יודעים כדי להעביר כסף מכיס אחד של המדינה לכיס השני.

הבעיה היא עם שרשרת הגופים הציבוריים שאמורים לשמור על הכסף שלנו, והיו צריכים להבהיר את מה שאמור להיות מובן מאליו: על חשבונה של מדינת ישראל אי אפשר להקים סטארט־אפ, גם אם הוא "מוצדק" וגם אם המינהל התנהג שנים בבריונות ומנע מהרשויות המקומיות כסף המגיע להן.

לא רק שהרשויות חתמו על הסכמי שכר טרחה שערורייתיים כדי שגורם חיצוני יעבוד בשבילן, רק שש רשויות התקוממו בדיעבד נגד ההסכמים. כל היתר נותרו נאמנות למקלר ולפרוכטר, ובגדו בציבור.

התעריף הרשמי של מדינת ישראל לשעת עבודה של עו"ד פרטי עומד על 117 דולר כולל מע"מ. שכר הטרחה שפסקו שופטי העליון למייצגים מגלם 175 אלף שעות עבודה. לשם השוואה, אילו המדינה היתה שוכרת עשרה יועצים משפטיים

בכירים בעלות שכר של 25 אלף שקל לחודש, היא היתה יכולה בסכום זה להעסיק את כל העשרה במשך 26 שנה.

מאחר שהגורמים שמופקדים על שמירת אינטרס הציבור אינם מסוגלים לבצע את תפקידם כהלכה, אין מנוס מחקיקת חוק שישמור על הקופה הציבורית ויגביל את שכר הטרחה. חקיקה דומה כבר קיימת בתחום התביעות הייצוגיות. לכן, למרות ריבוי התביעות הייצוגיות, מעט מאוד מהן מוגשות נגד המדינה. השאלה הגדולה היא מה יקרה עכשיו. הפרקליטות ובית המשפט העליון יכולים בקלות לתקן את הטעות שעשו, ולדרוש בראש ובראשונה לקבל פירוט מלא של שכר הטרחה שכבר שולם ללא ידיעתם. האם זה יקרה? הסיכוי נראה קלוש. לפי ההתנהלות עד כה אפשר להעריך ששני הגופים הנכבדים הללו יעדיפו, אולי משיקולי אגו, לטייח את המחדל, ולא לפתוח אותו מחדש.