הייתה מורה אחת בג'סי כהן

הייתה מורה אחת בג'סי כהן, שקראו לה המורה זהבה. אילו הייתה איתנו היום, אולי היינו מזכים אותה בתואר יזמית חינוך. המורה זהבה נולדה בשם גניה ברנר בעיר חלם, בפולין ולמדה מתמטיקה בוורשה עד שנאלצה לברוח על נפשה מאימת הנאצים, איבדה את רוב משפחתה בשואה והקימה משפחה בדירה צנועה בחולון, עבדה למחייתה בניקוי יבש, ונלחמה בעברית קשה שפה עד שקיבלה בייסורים תעודת הוראה, והחליטה להקדיש את חייה לילדים במעברה-שכונה של עולים מכל הגלויות.

היא הייתה מורה ומחנכת בבית הספר על שם חיים ויצמן עם שיגעון בראש: לא לוותר על אף ילד. החלום היזמי שלה היה: להביא ילדים ממשפחות קשות אל התיכון הנכסף. אל ייקל הדבר בעיניכם. בימים ההם תיכון, בטח תיכון עיוני, לא היה מובן מאליו בשכונות כמו ג'סי כהן. במקרים רבים הכיסופים של המורה זהבה היו גדולים מהכיסופים של ההורים. לפעמים נאלצה להתמודד עם אבא אלים, או אמא שכרעה תחת הנטל, משפחות קשות, אבל היא לא ויתרה. לבוגרי בית הספר שהתקשו בתיכון היא המשיכה לסייע. הם היו באים אל המורה זהבה בשעות הערב לקבל עצה טובה, כתף תומכת, שיעור פרטי לקראת מבחן חשוב. כשהם זכו בתעודת בגרות היא הייתה מאושרת כמו היו התלמידים האלה ילדיה הביולוגיים.

המורה זהבה הלכה לעולמה כבר לפני שנים, אבל התלמידים שלה לא שוכחים אותה. עד היום הם עוצרים את הבנים שלה במקומות הכי לא צפויים ומספרים להם על נפלאותיה. הם אומרים להם: "בזכות המורה זהבה הגעתי למה שהגעתי", "המורה זהבה שינתה את החיים שלי". דברים כאלה.

המורה זהבה הייתה אמא שלי זיכרונה לברכה.

כשהקמנו את "כלכליסט" לפי כחמש שנים חשבתי על אמא שלי ועל אבא שלי, יעקב קופל אסתרון שהיה מזכיר קופת חולים בחולון. היה לי ברור שעיתון כלכלי חייב לכסות גם נושאים כמו חינוך ובריאות, שהם חלק בלתי נפרד מהכלכלה, ולמעשה מעצבים את עתיד המשק, לא פחות ואולי יותר מעולם העסקים שעליו מדווחים עיתונים כלכליים באופן טבעי. כשאני לומד להכיר ולהוקיר אנשי חזון מעוררי השראה שהקימו מפעלי חינוך מלהיבים, ואיתם יזמים צעירים שלמרבה הפלא לא חושבים רק על אקזיט מהיר, אלא משלבים חלומות חינוכיים עם תנופה עסקית, אני מתמלא באופטימיות. האנשים המצוינים האלה נותנים תקווה אמיתית למדינה שההורים שלנו הקימו.

אני שייך לאנשים המוזרים האלה שמאמינים, עדיין מאמינים, שיש לנו ארץ נהדרת. למרות מחדלי השלטון, למרות הגועל של הפוליטיקה, למרות הערעור של יסודות הדמוקרטיה, למרות התחושה שאנחנו גולשים במדרון חלקלק לעולם השלישי, למרות הבערות והשחיתות, עדיין, עדיין יש לנו ארץ נהדרת. יש לנו הייטק וביוטק תוססים, יש לנו רפואה מתקדמת, חקלאות חכמה ועוד איים גדולים של מצוינות שנבנו על אדני החינוך וההשכלה שהונחו כאן מאז קום המדינה, ולמעשה עוד לפניה. ועידה כזו, כך אפשר לקוות, אולי תסייע להבין שהחינוך הוא הבסיס לנס הישראלי ואולי תחזק בגרם או שניים את הסיכוי שלא נקלקל את הנס.