אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חנוכייה לי קץ צילום: אוראל כהן

חנוכייה לי קץ

הרגע שבו אתה מאכזב לראשונה את ילדיך הוא הרגע שבו אתה חדל לכעוס על הוריך

13.12.2012, 08:31 | אמיר זיו
אצבעות הן איבר החישה המרוחק ביותר מהמוח. הן כלי תפקוד מרכזי, אי אפשר בלעדיו. אני כותב באמצעותן, לוחץ איתן על המקשים, מבשל, חופף ראש, מחטט באף, מלטף. ועדיין, הקצה שלהן נמצא הכי רחוק ממרכז הבקרה. מהסיבה הזאת שפע של עצבים מחברים אותן למוח, דואגים שיגיבו כראוי בכל סיטואציה. גם מרחוק. גם כשאתה עייף. גם כשאתה מבוגר והעסק קצת שחוק.

מיהרנו בבוקר. כמעט כמו בכל בוקר. אני עייף אבל מתפקד. תה, תה עם חלב, קפה. סנדביץ', סנדביץ', סנדביץ' גדול, פרי.

"אבא, בוא ניקח את החנוכייה להראות בגן".

"אין בעיה חמוד. בעצמך עשית?".

"כן, גם צבעתי והכנסנו לתנור שהחימר יתקשה. תראה איך השמש יותר גבוה משאר הקנים".

שמונה קנים יש לחנוכייה. ושמש. לכן היא ארוכה. וזאת המסוימת גם עשויה חימר. כל נורות האזהרה דלקו כמו נרות בוהקים בליל שמיני של חנוכה. אבל הייתי עייף.

"ביי אמא, יצאנו".

"ביי חמודים, תיזהרו על...".

"ברור...".

האצבעות נשמעות להוראות, מחזיקות היטב בידיות של שקית הפלסטיק שבתוכה החנוכייה, נזהרות שלא לטלטל אותה כדי שלא תתנגש במעקה של חדר המדרגות.

מדובר במערכת אכזרית שבה אתה מבקש רק טוב, ילדיך מצפים רק לטוב הזה, ובכל זאת, כל אחד בזמנו יתאכזב עד עומק נשמתו, צילום: אמיר זיו מדובר במערכת אכזרית שבה אתה מבקש רק טוב, ילדיך מצפים רק לטוב הזה, ובכל זאת, כל אחד בזמנו יתאכזב עד עומק נשמתו | צילום: אמיר זיו מדובר במערכת אכזרית שבה אתה מבקש רק טוב, ילדיך מצפים רק לטוב הזה, ובכל זאת, כל אחד בזמנו יתאכזב עד עומק נשמתו, צילום: אמיר זיו

הרגע שבו אתה מאכזב לראשונה את ילדיך הוא הרגע שבו אתה חדל לכעוס על הוריך. האכזבות שאכזבו אותך, הקלקולים שקלקלו, טעויות הגידול שניכרות בך עד היום, כל אלה מקבלים פרופורציה חדשה. אתה מבין שבמידה רבה הם בעצם מה שאתה, לא איזו תקלה בדרך להתבגרות. אתה אינך הרבה יותר מאוסף השגיאות של הוריך והאכזבות שאכזבו אותך - וזה אפילו לא בהכרח כל כך גרוע.

כשאתה מתחיל לאכזב את ילדיך אתה מבין שמה שנראה היה לך עד כה כסדרה של טעויות בלתי נסבלות ביחס אליך, למעשה הוא כורח מציאות. אכזבה מהוריך, לפחות במידה מסוימת, טבועה בעצם הגדרתם כהורים. אי אפשר להימנע ממנה. מדובר במערכת אכזרית שבה אתה מבקש רק טוב, ילדיך מצפים רק לטוב הזה, ובכל זאת, כל אחד בזמנו יתאכזב עד עומק נשמתו.

"הגענו. בוא חמוד, ניכנס לגן, שלא נאחר".

"איפה החנוכייה, אבא?".

"אצלי פה בשקית, הנה...".

אני מחזיק אותה ביד יציבה, מודע לשבירות של הרגע. "הנה, קח", המוח מעביר לקצות האצבעות הוראה לא להיפתח לפני שיחושו שהמשקל עובר מהן הלאה. זהירות, הוא אומר להן, זה מחימר, זה ארוך, זה שביר להפליא ויקר מפז.

האצבעות הן האיבר המרוחק ביותר מהמוח. הן כלי תפקוד מרכזי, אבל הקשר העצבי מתרופף אט אט, במינונים בלתי מורגשים כמעט, פרוסים באופן בלתי נראה על פני 44 וחצי שנים.

ריסוק חנוכייה, לפחות כל עוד אינו ריטואל המתרחש מדי חג אורים, הוא בגדר אכזבה טכנית, לא מהותית. כואב ככל שיהיה השבר, הוא אינו משתווה לאכזבות הקשות יותר, המהותיות. שכן האכזבות האמיתיות, אכזבות הליבה, שאתה מעניק לילדיך, נובעות מהאופי שלך ומהחלטותיך העקרוניות בנוגע לדרך גידולם. הן נובעות מהתקשורת היומיומית ביניכם, מהציפיות מהם שהקרנת, ואחר כך מהדרך שבה תדע להכיל את כישלונם לעמוד בציפיות שלך.

במובן הזה, ריסוק קרמיקה שכוירה ונצבעה בידיו של בנך בן החמש וחצי הוא בגדר חוויה שתישכח. ועדיין, קשה אפילו לתאר את הצער שלו, ושלי, כאשר על הרצפה מתגוללים רסיסים כחולים וירוקים של מה שהיה רק כמה שניות קודם לכן אקזמפלר יחיד - אין זהה לו בכל העולם כולו - של כלי הפולחן היהודי הראשון שבנה. אקזמפלר שהושמד, ועל כך אין מחילה, עוד בטרם הספיקה הגננת לראות.

"אהההה....".

"סליחה חמוד, אתה לא יודע כמה אני מצטער. בוא נאסוף את כל החתיכות ואני אקח הביתה להדביק מחדש, די לבכות".

"אבל...".

"אני יודע, אתה לא יודע כמה אני מצטער. אדביק הכל מחדש".

"כן, אבל..."

"די לבכות, חמוד, בבקשה די. כשאבוא לקחת אותך מהגן אביא את החנוכייה מודבקת ונראה לגננת, היא אפילו לא תרגיש ששברתי".

"כן אבל...".

"אני מבטיח".

הבטחה מגדירה בדיוק היכן עובר הגבול הדק שבין אכזבה טכנית למהותית. מרגע שניתנה היא מחייבת, אפילו אם שימשה קודם רק לצורך הרגעה חפוזה של ילד דומע. וההבטחה הזאת מרחפת עכשיו בחלל חדר העבודה שלי, כשאני פורס את השברים על השולחן ומתבונן בהם במבט של ארכיאולוג מיואש.

אני בונה מחדש. האצבעות הן האיבר המרוחק ביותר מהמוח, אבל קצותיהן נשמעים לי כעת. אין להם ברירה, מורא ההבטחה שתהפוך לאכזבה מוביל אותם. שבר מודבק לשבר, פירור חימר לפירור חימר. בסיומו של השיקום ניצבים מחדש שמונה קנים זה בצד זה, ולצדם שמש. בהחלט חנוכייה (ראיתי יפות ממנה, אני מודה בשקט בלבי, ומשתיק). לחובתי נזקפת אכזבה אחת פחות. מי יודע, אולי בבוא היום היא אפילו תהפוך לרסיס של זיכרון חיובי.

באיסוף מהגן אני מניף למולו בתנועת ניצחון חנוכייה שחוברה לה יחדיו. הוא מחייך, אני חושב. האצבעות נשמעות לי היטב כשאני טופח על שכמו בתנועת "רואה שאתה יכול לסמוך על אבא!".

"באמת לא רואים", הוא אומר, "נוכל להדליק היום נרות בחנוכייה".

"אתה רואה, אמרתי לך שאין לך סיבה לבכות".

"בוא נלך".

"כבר הולכים, רק תראה לגננת שאבא הדביק".

Amir.Ziv@calcalist.co.il

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

10 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

לכל התגובות