ההגנה שחילצה את הנגבי

ההגנה מן הצדק היא טענה מקדמית שבאמצעותה מבקשים חשודים ונאשמים לבטל את ההליך נגדם, במקרה שבו התעמרות הרשויות בהם חרגה למחוזות שערורייתיים במיוחד.

ההגנה מן הצדק מבטלת את כתב האישום במנותק משאלת זכאותם או חפותם של החשודים, וזאת כדי להרתיע את רשויות האכיפה מפני התנהגות שמקפחת את הזכות למשפט הוגן.

ההגנה, סיפר עו"ד חנן מלצר, לימים שופט בית המשפט העליון, יובאה על ידיו מארה"ב, לאחר שקרא ספר על "ביזוי הליכים". מלצר הציע לד"ר אמנון גולדנברג להעלותה לראשונה בישראל במסגרת משפט הבנקאים ב־1994. בעוד השופטת מרים נאור אמרה "יפה, אבל לא בבית ספרנו", בערעור אימץ בית המשפט העליון את ההגנה מן הצדק וגייר אותה כהלכה.

המחוקק הלך בעקבות הפסיקה ואימץ את ההגנה בחוק סדר הדין הפלילי בשנת 2007. לפי הגנה זו, יכול הנאשם לטעון כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בית המשפט מוסמך לבטל את כתב האישום, או לנקוט צעדים אחרים כדי לרפא את הפגם. ההגנה מן הצדק הפכה לטענה פופולארית ביותר, אך בתי המשפט מקבלים אותה במקרים חריגים ונדירים.

פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי היא מקרה בולט אחד שבו התגלה טענת ההגנה מן הצדק. הנגבי הועמד לראשונה לדין פלילי על מעשים שטרם נאסרו במפורש בהנחיות היועץ המשפטי. מקרה נוסף שבו התקבלה הטענה הוא פרשת הדסק הרוסי בבנק הפועלים, שבמסגרתה הואשמו פקידי הבנק בעברות הלבנת הון, ולהגנה לא נמסרו חומרי חקירה רבים ומהותיים.

לעומת זאת חיים רמון ומשה קצב לא זכו ליהנות מטענת ההגנה מן הצדק. רמון ביקש לבטל את האישום נגדו בגלל תוצרי האזנות הסתר שהוסתרו ממנו, אך בית המשפט קבע כי "הפגיעה בהגנת הנאשם לא היתה משמעותית. אל מול זה, בוצעה עבירה שיתכן ובנסיבות אחרות היתה נחשבת לעבירה שאיננה מן החמורות, אך בהתחשב במכלול הנסיבות בהן בוצעה העבירה, חומרתה מתעצמת והיא מקבלת מימד בעל משמעות ציבורית ניכרת".

גם לנשיא המדינה משה קצב לא עמדה ההגנה. פרקליטיו טענו לה בגלל "הדלפות מגמתיות שיצאו מהמשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ואשר גרמו לדעה קדומה כנגדו בציבור". גם כאן הכירו בתי המשפט בפגיעה שנגרמה בקצב, אולם סברו שחומרת מעשיו אינה מצדיקה את ביטול האישום.