פתרון למיקרון: אינטל, עכשיו תורך

מאז 1996 ואחת לכל כמה שנים מגיעים בכירי אינטל למשרדי התמ"ת והאוצר ומבקשים סיוע בהקמה או בחידוש של מפעלי הייצור של החברה בקריית גת וירושלים. מדינת ישראל ברוב המקרים נענית לבקשות של חברת אינטל ונותנת לחברה לא מעט, לא לפני שבמשרדי הממשלה חורקים שיניים ומסבירים עד כמה קשה להם לעשות זאת.

אבל עכשיו מגיע תורה של המדינה לבוא לאינטל בבקשה שתסייע בקליטת עובדי מיקרון שהיו בעבר עובדי החברה. עובדי הייצור של מיקרון שהועסקו בפאב 18 של אינטל עברו ב־2008 לעבוד במפעל של נומוניקס ומשם עברו למפעל של מיקרון. כל השלושה הם למעשה אותו המפעל. העובדים לא חשבו לרגע שהתחנה האחרונה שלהם תהיה מיקרון, וכעת מדינת ישראל ובעיקר משרד התמ"ת מנסים להקל על רוע הגזירה.

מיקרון כבר לא רוצה את המפעל, יש לה כמה כמוהו ויותר טובים, אבל היא כן מוכנה ורוצה לסייע לעובדיה. האם אינטל מסוגלת ורוצה לקלוט את העובדים? זו שאלה שכנראה תצטרך להתקבל לא רק בחברה המקומית אלא גם במשרדי ההנהלה העולמית.

המדינה לא מחלקת את מענקיה בקלות ואף מוכנה להפסיד במאבקים דוגמת הבחירה האחרונה של אינטל להקים מפעל חדש באירלנד ולא בישראל, שנבעה בין היתר מההצעה הלא אטרקטיבית שהגישה ישראל. אבל המדינת חייבת לקבוע מה היא מקבלת מאינטל ומכל חברה אחרת שזוכה למענקים במאות מיליוני דולרים. המדינה לא צריכה לנהל משא ומתן עם החברות על מה היא מקבלת, אלא צריכה להחליט על כך בצורה מסודרת כמו שוועדת ששינסקי קבעה את תמלוגי הגז.

מדינת ישראל יכולה להקים את ועדת ששינסקי לתחום ההייטק, שתגדיר במדוייק מה היא מצפה מהחברות ואת טווח המחוייבות שלהן. לאחרונה התרבו המקרים שבהם זמן קצר לאחר רכישת חברה בישראל נסגרה הפעילות שלה כאן. כך היה במקרה של ונטור שנרכשה על ידי מדטרוניקס וכך היה במקרה של מדינגו שנרכשה על ידי רוש.

תשלום קנס גבוה מאד אינו מונע מחברות אלו לצאת מישראל והמדינה חייבת לתת לחברות בנוסף תמריצים, שיהפכו את הרצון להעביר פעילויות מישראל החוצה ללא כלכלי. מרבית החברות, דוגמת מיקרון, שבוחרות להעביר החוצה פעילות עושות זאת כי אין כדאיות כלכלית בהמשך הפעילות כאן. מדינת ישראל חייבת ליצור מאזן שבו האופציה לעזוב היא היקרה יותר.