חינוך תחת אש

לפני מספר שבועות הייתה מדינת ישראל במצב מלחמה. חדשות לבקרים שמענו על עוד עיר ועוד ישוב שהלימודים לא מתקיימים בהם. לכאורה נראה היה כי דווקא הילדים עליהם מנסים להגן בהשארתם בבית, נפגעים משמעותית מאחר ודווקא בית הספר, דווקא הלימודים, הם אלה המהווים לעיתים עבור התלמידים את השגרה המגוננת היכולת שלהם להיות באינטראקציה עם בני גילם, לחלוק את החוויות בהפסקה, היא זו שמאפשרת להם לחיות את השגרה הנוראית הזו של רקטות, פגזים, סירנות ורעשי הנפץ של "כיפת ברזל" המסכלת עוד רקטה.

לתוכנית ולהרשמה לוועידת "תחזיות 2013" לחץ כאן

שפר עלי מזלי הפעם, וכתושב הצפון לא ילדי ולא אני נאלצנו להתמודד עם שהות בחדר הבטחון או עם רקטות או עם פגזי מרגמה. למרות זאת החליטו במחוז הצפון ובבתי הספר של ילדי לתרגל "למידה מרחוק", בכדי לוודא שהתלמידים ידעו מה לעשות אם חס וחלילה תתפשט המתיחות הבטחונית לכל הארץ. כחלק מהתרגול, נדרשו הילדים להכנס אחה"צ לאתר בית הספר, להוריד קובץ כזה או אחר או להפעיל פעילות כזו או אחרת. המטרה הייתה, כך לפי המכתבים שנשלחו אלינו מבית הספר, לתרגל למידה בחירום.

ילדים צופים במערכת כיפת ברזל | צילום: אם סי טי

כאב לי לראות כי דווקא בתקופה שבה מערכת החינוך משלבת כלים מתקדמים בלמידה היומיומית, עבור עיתות החירום המוכנות שלנו נמוכה יחסית וההתייחסות היא להעברת מידע בצורה חד-כיוונית וחד-גונית. מטרת החינוך בחירום אינה רק העברת ידע, היא בראש ובראשונה קיום שגרת לימודים, כזו שיש בה אינטראקציה אמיתית עם המורה ועם תלמידים אחרים – אינטראקציה לימודית, חברתית, רגשית. הטכנולוגיה הזו קיימת, חלק גדול מהתלמידים אפילו משתמשים בה יום-יום, וכל מה שחסר הוא שמערכת החינוך תתחיל להשתמש בדיוק באותן טכנולוגיות.

לפני כמה שבועות סיפר לי הורה לילדה בת 13, שגילה יום אחד את הבת שלו לומדת כשדף הפייסבוק שלה ברקע, כשמדי פעם היא מפסיקה את הכנת השיעורים, מגיבה לחבר או חברה בפייסבוק, וחוזרת ללמוד. "בלי פייסבוק בזמן הלימודים", אמר לה. "תתרכזי בשיעורים ואחר כך תוכלי לקשקש כמה שתרצי עם החברים שלך". "אבל אבא", באה התשובה המפתיעה, "כולנו עושים עכשיו שיעורים ביחד". מתברר שהכל התחיל בשאלה שמישהו לא הצליח לענות עליה בשיעורי הבית, שהועלתה בדף הפייסבוק של הכיתה, שאחר כך נענתה במהלך צ'ט של שלושה ילדים שעשו במקרה שיעורי בית ביחד – ומכאן הפכה זו להיות הדרך המועדפת של הכיתה להכין את שיעורי הבית. אנחנו נקרא לזה "רשתות חברתיות חינוכיות", "רתימה של טכנולוגיה למטרות חינוכיות" – חברי הכיתה הזו, וכנראה לא רק הכיתה הזו, פשוט השתמשו בטכנולוגיה הכי זמינה, בכדי ללמוד בצורה הטובה ביותר שאפשר.

נכון תעשה מערכת החינוך אם תרתום את הטכנולוגיות הסובבות את התלמידים היום לטובת חינוך מקיף, הן בעיתות חירום והן בעיתות שגרה. מערכת חינוך בעיתות חירום חייבת לאפשר אינטראקציה מלאה בין התלמיד למורה לתלמידים אחרים, חייבת לאפשר אינטראקציה עשירה, כזו שעושה שימוש בקול, ובמולטימדיה ובווידאו, על מנת להעביר את המסרים בצורה דו כיוונית. כל מורה בעל נסיון לא רב מדי בהוראה יודע להבחין במבט אחד האם החומר שהוא מלמד "עבר" או "נקלט" אצל קהל השומעים – האם יש להם מבט מתעניין, מנסה להבין לעומק, מנצנץ מהבנה? או שאולי מבט מזוגג שמשמעו שהחומר "עובר מעליהם" ולא מצליח לחדור פנימה? אולי התלמיד אינו מסוגל להתרכז מאחר והפחד מעוד סירנה או עוד רקטה משתק אותו? מורה מנוסה שאכפת לו מתהליך הקניית הידע, יעצור ויסביר שוב. גם הוא לא יוכל, בתהליך למידה חד-כיווני, לשלוט ולבקר את תהליך הלמידה ולא יתאפשר לו לדעת בכל רגע נתון מי מתקשה ומי לא. בוודאי לא יתאפשר לו לזהות מצב בו התלמיד לא מבין את החומר בגלל, לדוגמה המצב הרגשי שלו שלא מאפשר ללמוד עקב הלחץ הנובע מהמצב הבטחוני. נכון, גם כאשר הבנים שלי שלחו חזרה את קבצי ה- Word עם התרגילים שפתרו, המורים שלהם ידעו בדיוק מה מצבם, אך הדבר היה הרבה לאחר שהושלם תהליך הלימוד.

הטכנולוגיות ללימוד מרחוק, לימוד אמיתי, עשיר, שמשלב אינטראקציה אמיתית דו-כיוונית של מורה מול תלמיד ותלמיד מול תלמיד, קיימות כבר. הן בשימוש כמעט מלא בארגונים רבים בארץ ובעולם, תוך שימוש בוידיאו, במולטימדיה חכמה, בהוראה דו-כיוונית שיודעת מצד אחד לעשות שימוש ב"חוכמת ההמונים" אבל מצד שני לתת לכל אחד מהתלמידים את המקום שלו. אם מערכת החינוך שלנו תממש טכנולוגיה שכזו לעת חירום, אותה טכנולוגיה תוכל לשרת את מערכת החינוך לא רק בחירום – אלא גם בשגרה. תהליך הלמידה היום-יומי יוכל להיות מבוסס על אותן מערכות שהוכנו לחירום, וכך לא תהפוכנה לפילים לבנים שלא ייעשה בהם שימוש עד ליום פקודה.