שנה אחרי מותו של סטיב ג'ובס: מסתבר שאפשר בלעדיו

"סטיב תמיד חשב בגדול", אומר ג'ון לסטר.

"הוא תמיד הסתכל על דברים מנקודת מבט לא צפויה. הוא היה אחד שחושב קדימה: הוא לא חשב שלושה מהלכים קדימה, הוא חשב 20 מהלכים קדימה. בשבילנו, נקודת המבט שלו היתה מרעננת - אף פעם לא ידעת מה הוא יראה כשפיתחנו סרט, אבל ידעת שהוא יראה משהו. תמיד היו לו רק הערה אחת או שתיים, אבל הן היו כל כך עמוקות שיכולת רק לגרד בראש ולהגיד: אה, נכון...

"פעם אחת הראנו לו את וול־אי אחרי ארבעה חודשים של אנימציה. עשינו הקרנה בשביל סטיב, והוא תמיד עשה את הדבר הזה כשהיה לו משהו להגיד - הוא היה נשען לאחור ומניח את הרגליים על השולחן. הוא היה לוקח נשימה עמוקה, בוחר את המילים שלו וחושב לשנייה. הציפייה תמיד היתה מרגשת, אבל היא גם הרגה אותך".

אז מה אמר סטיב ג'ובס למנהל הקריאייטיב הראשי של פיקסאר על וול־אי? אילו מילים המחישו את החשיבה בגדול, את העומק, את הגאונות? מה אמר סטיב ג'ובס?

"הוא אמר, '20 הדקות הראשונות הן אחד הדברים הכי טובים שראיתי'. אחר כך הוא הוסיף: 'אבל אחרי זה, אני לא יודע על מה זה. על מה זה?', ואני חייב לומר לך, המשפט הזה ממש פוצץ לנו את המוח".

ג'ובס מת לפני יותר משנה. הוא מת מסרטן, כמו רבים אחרים, אבל היה לו מוות נדיר, אחד שגרם לנו להתאבל לא רק עליו אלא גם על עצמנו - חלק מהרוח האנושית נעלם איתו לנצח. בחייו, הוא גרם לאנשים לבכות בגלל אופיו חסר הרחמים; במותו, הוא גרם להם לבכות כשהבינו שהם כבר לעולם לא יתלהבו ככה מהשקת מוצר. ספדו לו כמי שגילם הן את החדשנות והן את התמימות האמריקאית, את התחושה שנוכל לצאת מכל צרה כל עוד נמשיך ליצור דברים מגניבים. כשהוא לא הצליח לצאת מהצרה שלו, שאלנו את עצמנו כיצד נוכל לצאת משלנו. חלק מאיתנו שאלו את עצמם כיצד תוכל האופטימיות האמריקאית להמשיך ללא האמרגן ומנהל העבודה שלה.

שנה מאוחר יותר, נראה שג'ובס הוא אדם שהוספד אבל שלא ממש מתגעגעים אליו. אפל שרדה בלעדיו; גם אמריקה שרדה. המוות עשה בדיוק מה שג'ובס טען שיעשה: "הוא פעל כסוכן השינוי של החיים". האיש שהסתער על העתיד נמצא כיום בסכנת רישום כהערת אזהרה בהיסטוריה, סיפור מוסר על מחיר הגאונות. כשהיה בחיים, הפגמים באופי שלו נסלחו כי הם הביאו ליצירת מוצרים; כשהוא מת - והמוצרים לא מתו איתו - הפגמים באישיות הפכו לחלק מהמורשת שלו. הוא נחשב לבלתי ניתן להחלפה; עכשיו אף אחד לא רוצה להחליף אותו, והמוניטין שלו כאדם מגעיל ממשיך לחיות.

וכך, לקראת יום השנה למותו, התקשרתי לשני אנשים שכן מתגעגעים אליו. דיברתי עם ג'ון לסטר ואד קטמול, הצוות שמאחורי פיקסאר. יש להם כל הסיבות להתגעגע לסטיב ג'ובס: הוא קנה את החברה כשעוד היתה חלק מלוקאספילם; הוא לא הורה להם דבר חוץ מ"פשוט לעשות את זה מצוין". במילותיו של לסטר, "הוא תמך בנו במשך תשע שנים שבהן הפסדנו כסף, כתב צ'ק מחשבונו האישי בכל שבוע, בכל רבעון. הוא הסתכן בכך שהנפיק אותנו, וקבע את תאריך ההנפקה לכמה ימים אחרי בכורת 'צעצוע של סיפור'. והוא צדק. הוא שיחק אותה".

ג'ובס הפך לנושא ונותן מטעמם; הוא גם הפך לשומר הראש שלהם. הוא הגן על פיקסאר מפני הסגות הגבול של דיסני בתקופת אייזנר כאילו הגן על סטלינגרד; ואז מכר את החברה לדיסני, כשבוב איגר החליף את אייזנר וג'ובס החליט שהוא יכול לבטוח בו שישמור על המורשת היצירתית של פיקסאר. הוא עיצב את בניין מטה פיקסאר לא כדי לעודד את המורשת הזו אלא כדי לבנות לה מקדש; והעובדה שהוא איפשר ואז קיבע את רוח מספרי הסיפורים של פיקסאר הקהתה את העוקץ של מותו, אפילו עבור לסטר וקטמול.

"אפשר להגיד שהכל היה מתוכנן מראש", אומר לסטר, "הוא היה המגדלור שלנו. הוא היה הקפטן של הספינה, זה שראה את התמונה הגדולה" - והוא ידע, לפני כל אחד אחר, שהוא צריך לאחסן מלאי לימים שבהם התמונה כבר לא תכלול אותו.

ועדיין, לא התקשרתי ללסטר ולקטמול כדי לברר מה ג'ובס עשה עבורם. התקשרתי כדי לבדוק למה הם התגעגעו אליו, במטרה לגלות למה עלינו להתגעגע אליו גם כן. התקשרתי כדי לבדוק מה הוא אמר, מה הוא עשה, מה הוא העניק להם לא בהתחלה אלא בסוף, כדי לנסות ולהעריך את גודל החלל שנוצר בהיעדרו. שאלתי שוב ושוב, ובסופו של דבר הם ענו לי:

"הוא אמר, 'אני לא יודע על מה זה'. זה העיף לנו את הראש. בסופו של דבר עשינו מחדש את המערכה השנייה בגלל מה שהוא אמר".

תמיד היה חוסר התאמה בין מה שסטיב ג'ובס היה מסוגל להשיג - המצאה סדרתית של תעשיות חדשות - ובין הדרך שבה הוא השיג זאת. העולם כולו הכיר בגאונותו; ועדיין, כל כך הרבה ממה שהוא אמר ועשה נראה מובן מאליו. הוא היה מפורסם בהיותו רהוט להפליא, ובכל זאת הותיר מאחוריו סדרה של אמירות פומביות שהן בעיקר בנאליות. הוא מת כ"לאונרדו של דורנו", אבל לאונרדו באמת צייר, באמת שרטט; אין תיעוד של לאונרדו טוען שציירים אחרים הם "גאונים לגמרי" או "חרא". ג'ובס מתגלה פחות כאמן ויותר כפטרון בעל ההשראה הגדולה ביותר בכל הזמנים, ענק של קביעת טעם, בעל כוח הרצון הנדרש כדי להאציל את ההתלהבות שלו על אחרים.

זה לא אומר שהוא היה מלך העירום. הוא היה המלך שלבש אותם בגדים כל הזמן כדי להגיד לכל המלכים האחרים שהם עירומים. "היה לו תפקיד חשוב מאוד", אומר קטמול, "כשעשינו את הסרטים שלנו, הוא היה האיש שאמר לנו את האמת".

וזה מה שהדהים אנשים - זו הסיבה שבגללה כשהתאבלנו על סטיב ג'ובס לא יכולנו שלא להתאבל קצת גם על עצמנו. הוא היה מוכן לדבר בכנות. הוא אמר את האמת לאנשים שלא היו מורגלים לשמוע אותה, וכיוון שהוא ידע גם איך ללטף או לאיים עליהם, הם קיבלו את האמירות שלו כדברי אורקל.

אז למה אד קטמול מתגעגע? "בכל שניים־שלושה חודשים אנחנו צריכים את הביטוי הבהיר הזה של משהו שאמור להיות מובן מאליו עבורנו, והיכולת הזו היא בלתי ניתנת להחלפה".

ומה היתה העצה האחרונה שסטיב ג'ובס נתן לג'ון לסטר?

"הוא אמר, 'רק תמשיכו לעשות את זה מצוין'".

זה לא נשמע כמו משהו מהותי. זה לא נשמע כמו משהו בכלל. אחרי הכל, הוא לא היה הראשון שאמר ללסטר משהו בסגנון. הוא פשוט היה האחרון שבאמת התכוון לכך.

פורסם לראשונה ב־Esquire