מה צריך לעשות כדי להיות טייקון חברתי

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המשבר הכלכלי הגלובלי בשלהי 2008, משהו משתנה בתפר שבין עולם העסקים לבין החברה שעוטפת את המגזר העסקי. לא עוד מחיאות כפיים לאנשי עסקים שהכניסו יד לכיס ותרמו כמה דולרים לצדקה, פילנתרופיה היא כבר לא תנאי מספיק כדי להיחשב לאיש עסקים הגון.

תחת זאת, הדגש הציבורי מושם כיום על השפעת ההתנהלות העסקית לא רק על בעלי העניין הישירים בחברה אלא גם על "מחזיקי העניין" (Stake Holders ולא רק Share Holders). מחזיקי העניין הם כל מי שמושפעים מהאופן שבו החברה מרוויחה כסף וממה שהיא עושה עם הכסף לאחר שנכנס לכיסה - העובדים, הלקוחות, הספקים והציבור, שעשוי להיות מושפע, למשל, מפגיעה של החברה באיכות הסביבה.

בתום איסוף ועיבוד נתונים שארך יותר משנה ישיק השבוע "כלכליסט" לראשונה את מדד "הטובים למשק", מדד ייחודי שמאמץ את גישת ה־Stake Holders ומאפשר לענות על השאלה - מיהו איש העסקים שבאמת תורם הכי הרבה לחברה הישראלית, ולא רק תורם מדי פעם לצדקה. לראשונה יהיה ניתן לראות כיצד ההחלטות העסקיות של בעלי ההון הגדולים בארץ, בעלי חברות בשווי של מיליארדי שקלים ופירמידות עסקיות מורכבות, משפיעות על החברה שבה אנו חיים.

מלבד ההשקעה בעסק עצמו, החברה הישראלית יוצאת נשכרת מפילנתרופיה של בעלי הון, שמוכנים לחלוק עם הכלל את עושרם הפרטי | צילום: shutterstock

העובדים

בעידן של אי־שוויון גובר בחלוקת ההכנסות, חלוקת שכר גבוה מאוד לשכבה דקה של מנהלים בכירים, מוצלחים ככל שיהיו, רק מגבירה את התסיסה החברתית. בפרט ככל שפערי השכר בתוך חברה מסוימת, בין שכבת ההנהלה לבין יתר העובדים, גדולים מאוד. אפשר לראות זאת כאשר מסתכלים על הפער בעלות השכר הממוצעת של אחד מחמשת הבכירים בכל חברה לעומת עלות השכר הממוצעת של שאר העובדים בקרב החברות שנבדקו במדד, המהוות אומדן טוב לחברות במדד ת"א־100. הממוצע של פער השכר עומד על פי 17.9 בין המנהל הבכיר לעובד מן השורה, אך יש טייקונים שהחברות שבבעלותם קובעות סטנדרטים גבוהים הרבה יותר, עם פער שמגיע לפי 110 ופי 114. בעלי עסקים שיחליטו לשמור את פערי השכר בתוך החברה שלהם בפרופורציה סבירה, יתרמו בכך למהלך רוחבי של הקטנת פערי שכר.

וחוץ מהמישור הערכי, אם משכורות המנהלים יעמדו ביחס הגיוני לתוצאות העסקיות של החברה לא רק בטווח הקצר אלא גם הבינוני ואולי אף הארוך, אזי תהיה לכך תרומה גם לחברה עצמה, במישור העסקי.

מלבד העובדים "הרגילים", ישנם גם העובדים הנוספים, השקופים יותר, אלה שבתחתית הפירמידה - עובדי הקבלן ומשתכרי שכר המינימום. חלקם של אלה בשוק העבודה גדל מאוד בעשורים האחרונים, בענפים רבים מאוד. אלה העובדים שסובלים מחוסר הביטחון התעסוקתי הגבוה ביותר, העובדים שאפשר להחליף כהרף עין בכל רגע נתון במישהו אחר.

אז נכון, עובדי כוח אדם לעולם יהיו חלק משוק העבודה, והם מתאימים למשרות זמניות, חלקיות, או להחלפת עובדים קבועים לתקופה קצובה. עם זאת, בישראל נראה שמדובר כבר בכמות שיצאה מפרופורציה. בחלק מחברות הקמעונאות והתעשייה שיעור עובדי כוח האדם הוא 25%, כאשר לשם השוואה, נתוני ה־OECD מצביעים על כך שעבודה זמנית בארה"ב מרכיבה רק 4% מהמועסקים.

באותו אופן יש להתייחס גם לסוגיה של עובדים בשכר מינימום. באותם ענפים שבהם מקובל להעסיק עובדי כוח אדם רבים, גם התשלום לעובדים מן המניין אינו בדיוק מן הגבוהים. מספיק להסתכל על רשתות המזון בשביל לראות כי שיעור המשתכרים שם שכר מינימום הוא במקרה הטוב חמישית מהעובדים. ניחא אם שכר מינימום יכול לספק רמת חיים סבירה והוגנת, אבל כמו שהראה לאחרונה דו"ח העוני של הביטוח הלאומי, אם העובד הוא גם הורה, אז קרוב לוודאי שהוא ומשפחתו נמצאים מתחת לקו העוני.

הצרכנים והספקים

טייקונים, מטבעם, הם בעלי כוח גדול בענף שבו הם עוסקים. הם יכולים להשתמש בכוח השוק שלהם כספקי מוצרים מסוג א' כדי לחייב את רשת המזון לקנות מהם גם מוצרים מסוג ב', הם יכולים להעלות מחירים בידיעה שהציבור יקנה מהם כמעט בכל מחיר וכך הלאה. התוצאה של מובן זה של ריכוזיות היא אותו יוקר מחיה והמחירים הגואים של מוצרי המזון, הדיור, מוצרי החשמל ועוד.

טייקון שיש לו האפשרות להשתמש בכוח שלו עומד בפני פיתוי גדול. הוא נמצא במרחק טלפון אחד להגדלת הכנסות בטוחה, מבלי שהוא צריך לייצר יותר או לשפר את איכות המוצר. הרשויות, כגון רשות ההגבלים העסקיים, מודעות היטב למצב, אך בפועל ידן קצרה מלהושיע, וכך הצרכן נאלץ לשלם יותר על אותו מוצר. תמונת מצבו של הצרכן משקפת גם את תמונת מצבו של הספק. טייקון שהספקים שלו תלויים בו יכול בקלות לנצל זאת כדי להאריך את ימי האשראי שהוא מקבל מהם ואת סך האשראי גם כן. הספקים, חסרי אלטרנטיבות אחרות, ייאלצו להסכים להעשיר את קופת הטייקון על חשבונם.

גם כאן נכנסת הנורמה לסיפור. כאשר טייקון אחד רואה טייקון אחר מנצל את כוחו, גם הוא עושה זאת, ולעתים אף נאלץ לעשות זאת כדי שכוחו שלו לא יקטן בעוד הכוח של עמיתו גדל. לכן, טייקון שמכניס לשיקוליו העסקיים לא רק את השורה התחתונה של הרווח, אלא גם את טובתם של תושבי ישראל, צריך להימנע מהשילוב בין נתח שוק, כוח שוק והכיס של הצרכן.

החברה הישראלית

מלבד העובדים, הצרכנים והספקים, לפי גישת ה־Stake Holders גם החברה היא בעלת עניין בחברות שפועלות במגזר העסקי, כי היא מושפעת מפעולותיהן. פגיעה באיכות הסביבה, למשל, היא רק הדוגמה המיידית לקשרי הגומלין הללו.

מלבד הסביבה, החברה הישראלית כולה מרוויחה אם המגזר העסקי פורח. לכן, השיטה הקפיטליסטית בנויה על הרעיון כי בעל עסק לא ייקח לכיס את כל רווחי החברה לשימוש עצמי, אלא ישקיע חלק בחזרה בחברה שלו, בהגדלת יכולת הייצור שלה ובחיזוקה. אלא שבתקופתנו, בעיקר בגלל אופן ההשתלטות של חלק מבעלי ההון על חברות - באמצעות מינוף ומשיכת דיבידנדים מהחברות שקנו בשביל להחזיר את החוב שלקחו לקנייה - נדמה כי העיקרון של השקעה בחברות נשכח. רווחים נמשכים כדיבידנד, לעתים באופן חריג, לצורך החזרת הלוואה, כמו שעשה שאול אלוביץ', שהביא את בזק לחלק דיבידנד חריג של כ־3 מיליארד שקל.

אין בעיה עם מינוף כשלעצמו. יש לא מעט טייקונים ואנשי עסקים מן השורה שבנו עסקים לתפארת, עזרו בפיתוח המשק הישראלי וביצירת מקומות עבודה הוגנים בעזרת הלוואות מבנקים וקרנות פנסיה, וכאשר הגיע המועד, החזירו כל שקל בתוספת ריבית נאה. השאלה היא תמיד המינון, הגבולות.

מלבד ההשקעה בעסק עצמו, החברה הישראלית יוצאת נשכרת מפילנתרופיה של בעלי הון, שמוכנים לחלוק עם הכלל את עושרם הפרטי. אין פלא אפוא כי עד כה תרומות כסף גדולות היו נחשבות לתנאי מספיק כדי לזכות ביחסי ציבור חיוביים. נוחי דנקנר, שרי אריסון, משפחת עופר, לב לבייב ואחרים קיבלו מנה גדושה של מחיאות כפיים כאשר גזרו סרטים לפתיחתו של מועדון לנוער, חנוכת אצטדיון או הקמת אגף חדש לבית חולים.

אבל יש כאן משהו נסתר מן העין. מה מקור כספי התרומות? האם הן מגיעות מכיסם הפרטי של אנשי העסקים, או מהכיס הציבורי של אחת החברות בתחתית הפירמידה העסקית? כי אז, מי שנושא במרבית התרומה הוא מי שלא מקבל עבורה את מחיאות הכפיים - ציבור המשקיעים. וגם שאלת מדיניות התרומות חשובה - האם התרומות מחולקות בצורה מסודרת או שמא מדובר בפעילות אקראית, שנקבעת לפי שיקולים זרים? איש העסקים שבאמת מעוניין לתרום יכול לעשות זאת מכיסו הפרטי, או מחברה שנמצאת באחזקתו הישירה, בצורה שנועדה להיטיב באמת עם החברה הישראלית, ולא רק לזכות ביחסי ציבור חיוביים.