אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קחו עצה מספיידרמן צילום: בלומברג

קחו עצה מספיידרמן

מקומיקסאי־העל סטן לי ועד ירון לונדון, איקוני החנוניות של העולם מספרים מה בילדותם עזר להם להפוך למי שהם, ומה הם עושים עם הגיק הפרטי הקטן בבית

27.12.2012, 08:15 | דיאנה בחור ניר

העצה של סטן לי, היוצר של ספיידרמן, איירון מן, הענק הירוק, אקס מן ות'ור

רדו מהם

"גדלתי בתקופת מיתון. הוריי היו עניים, אבי עבד בבית חרושת, וכבחור צעיר עבדתי כל יום אחרי הלימודים, והחלפתי המון עבודות. הייתי כרטיסן בתיאטרון, נער שליחויות של בתי מרקחת ודוכני כריכים, עשיתי כל מה שנתן לי קצת כסף. אבל קראתי המון ספרים, בעיקר את ז'ול ורן, ה.ג'.וולס, שרלוק הולמס. קראתי סופרים שנראו לי גדולים מהחיים, ורציתי לכתוב כמוהם. זה היה הדרייב שלי. אני חושב שעזרה לי העובדה שההורים שלי לא ניסו לנווט אותי, לא ניסו לעזור לי ולא ניסו לומר לי מה לעשות.

לי עם אחד מצאציו. "בכל חיי נתתי לבתי רק עצה אחת - לצייר על קנבס יותר קטן, צילום: בלומברג לי עם אחד מצאציו. "בכל חיי נתתי לבתי רק עצה אחת - לצייר על קנבס יותר קטן | צילום: בלומברג לי עם אחד מצאציו. "בכל חיי נתתי לבתי רק עצה אחת - לצייר על קנבס יותר קטן, צילום: בלומברג

"יש לי בת אחת, אמנית ומעצבת, ולא ניסיתי מעולם לכוון אותה. כל עוד היא מאושרת ולא פוגעת באנשים, זה בסדר. אפילו לא כיוונתי אותה לתחומים יצירתיים. היא החליטה על הכיוון הזה כטינאייג'רית. הציורים שלה לא קשורים לקומיקס והיא לא קראה קומיקס כילדה. אני זוכר איך פעם אחת התבוננתי בעבודות שעשתה על קנבסים בגודל של חצי קיר, והטיפ שנתתי לה הוא שאם היא רוצה למכור, שתצייר על קנבסים קטנים. הגדולים פשוט לא נמכרים. מעבר לזה לא התערבתי. אף אחד לא התערב לי כשכתבתי. אם היום הייתי הורה צעיר אני חושב שהייתי מנסה לכוון אותה להיות קצת יותר פרקטית, כי כל אחד צריך להיות גם מחובר לקרקע".

העצה של כריס אנדרסון, העורך המיתולוגי של "Wired" ומייסד 3DRobotics

תנו להם ליצור

"יש לי ארבעה ילדים. האמא שלהם ביולוגית מולקולרית, האבא שלהם ערך את 'Wired' והוא פיזיקאי בהכשרתו, ואין להם שום עניין בטכנולוגיה! כמובן, יש להם מחשבים, אייפוד וקונסולת משחקים, אבל אין להם עניין בלהבין איך זה עובד או בלהתנסות בטכנולוגיה ובהאקינג. אולי כי אבא שלהם עוסק בזה.

"אבל גם בלי להיות גיקים במוצהר, הם משתמשים בטכנולוגיה בדרך יצירתית. בתי בת ה־12 אוהבת לעצב טירות בתוכנה התלת־ממדית CAD. היא לא מתעניינת ב־CAD. היא מתעניינת בטירות. עבורה התוכנה הזאת, שממנה אפשר אחר כך לייצר דגם תלת־ממדי, היא לא יותר מבד קנבס. הבנים האחרים שלי משחקים עם אפליקציות שמשמשות ליצירת משחקים. הרבה אנשים משתמשים בטאבלט, מחשב וטלפון, אבל לרוב השימוש הוא רק כמכשירי צריכה. לדעתי ההבדל, הגיקיות, מתחיל במטרה, הוא מתחיל כשמשתמשים במכשירים כדי ליצור".

העצה של בריאן הרברט, בנו של מחבר "חולית" פרנק הרברט וממשיך הסדרה

עברו דירה

"קשה היה לגדול בבית עם אבי. הוא תמיד היה שקוע ביצירה, הבית תמיד חייב היה להיות שקט לחלוטין, וכשהיה לאבי יום כתיבה גרוע כולם הרגישו את זה. כילד שנאתי את הזמן שבילה בכתיבה. הרגשתי שאני מתחרה בדמויות שיצר. גם לא ידעתי מה הכישרון שלי. רוב האנשים מבינים מה הכישרון שלהם כבר בגיל 7–8. אני לא גיליתי את עצמי עד אמצע שנות ה־20 לחיי, כשהתחלתי בעצמי לכתוב. אשתי אמרה לי אז שאני כותב לא רע - בשביל מכתבי תלונות על מוצרים פגומים - והציעה שאבקש עזרה מאבי. התייעצתי איתו, הוא עזר לי, התחלתי לכתוב, ורק אז גם התחלנו באמת להתקרב, והפכנו לחברים טובים, עד שלבסוף סלחתי לו גם על המשמעת הבלתי מתפשרת שהיתה לו.

"הוא היה המנטור שלי כסופר. הייתי שולח לו טיוטת סיפור בן 300 מילה, והוא היה מחזיר לי 17 עמודי הערות, ולימד אותי לכתוב תיאורים כאילו אני מתבונן דרך עדשת מצלמה. להתחיל בזום שמתמקד בידיים, ולצאת לתמונה הגדולה.

"גם מעברי הדירה שלנו השפיעו עליי מאוד. בילדותי עברנו דירה 23 פעמים, כמעט כל חצי שנה. נולדתי בסיאטל, משם עברנו לכפר ליד גואדלחרה במקסיקו, בגיל שמונה עברנו לכפר קטן על הר וחיינו עם אינדיאנים. האוטו המשפחתי היה רכב לוויות, וכשנסענו ברחוב אנשים היו משתחווים ומורידים את הכובע. גדלתי בסביבה עשירה, אבל לא בכסף אלא במפגשים תרבותיים, בהבנה של פסיכולוגיה של אנשים. כדי לכתוב צריך להבין את הדמויות שלך, ואני גדלתי עם חתיכת קבוצה של דמויות, כולל אבי".

העצה של ינקי מרגלית, מייסד חברת התוכנה אלדין

אל תעזרו להם עם המחשב

 

"מצליחנות טכנולוגית מתחילה בעיניי בפלייר ומברג. בלא לפחד מלהחליף נורה או לתקן כיסא. אני זוכר את אבא שלי, עם הפטיש והפלייר, מתקן לבד הכל, בבית ובאוטו, ואת עצמי תמיד לידו. שם התחלתי להיות מישהו שהוא לא רק משתמש קצה שתלוי באחרים. את זה אני ממשיך עם הילדים שלי, שהיום הם בגיל העשרה. היום כשקיבלתי מדפסת הביתה שאלתי אותם אם הם רוצים להתקין אותה בעצמם, והם אמרו כן. כשהמחשב שלהם התקלקל אמרתי להם 'זו אחריות שלכם. דברו אתם עם הטכנאי, ואם צריך לפרמט, אז תתקינו אתם את המשחקים שלכם מחדש'. היית צריכה לראות את האושר שלהם מזה שהם הצליחו. הטעות הגדולה בלימודי מחשבים בבתי ספר היא שמביאים טכנאים מבחוץ לתחזק את המחשבים. לא נותנים לילדים לעשות את זה לבד, וזה בעצם העיקר.

"כשילד אחראי לטכנולוגיה שלו, לחומרה ולהתעסקות מסביב, רק אז הוא מתקדם - ואז זה יכול לקרות אפילו ממשחקי מחשב. אלה הילדים שעוברים לצד השני של המסך, לכתיבת תוכן, תכנות או גרפיקה. ומה שמצחיק זה ששנים אני מאמין בזה, ולא ידעתי שזה קשור למושג 'גיק'. בהרצאה שהעברתי לא מזמן לסטודנטים התייחסתי לעצמי באחד הרגעים בהומור מזלזל ואמרתי, טוב, למה אתם מצפים מגיק. התכוונתי לטיפוס קצה, מנותק מהחברה. הסטודנטים אמרו לי שזה הכינוי למצליחנים הטכנולוגיים ול'קולים' החדשים, ואני לא ידעתי".

העצה של אסף חנוכה מאייר קומיקס

המציאו יחד סיפורים

"אחי ואני גדלנו על קומיקס אמריקאי וגיבורי־על הרבה לפני שזה היה המיינסטרים. ההורים בכלל לא הבינו מה זה. היום, כשהבן שלי בן ארבע וחצי, גיבורי־העל והמיתולוגיה שלהם אחראים לכמה מרגעי המשפחה הכי נחמדים שלנו.

"לפעמים אנחנו יושבים ומדמיינים קרבות בין שני גיבורים, מה כל אחד היה עושה ומי היה מנצח. זה מפעיל את הדמיון, זה מתחבר לחיים ולעובדה שכל אחד טוב בדבר אחד וחלש במשהו אחר, זה מחבר את הבן שלי לתרבות הפופ המערבית שמקופלת בסמליות של גיבורי הקומיקס. אבל יותר מהכל זה נותן לנו תירוץ לצייר יחד, לדבר, להמציא סיפורים ולהעביר את אחר הצהריים.

חנוכה ובנו יואל. "זה לא הסרטים, לא הקומיקס ולא המרצ חנוכה ובנו יואל. "זה לא הסרטים, לא הקומיקס ולא המרצ'נדייז. זה זיכרון אחד" חנוכה ובנו יואל. "זה לא הסרטים, לא הקומיקס ולא המרצ

"ההנאה מלספר יחד סיפור, זו בעיניי הגיקיות. אלה לא הסרטים ולא איסוף המרצ'נדייז, ואפילו לא העניין של הקומיקס. קומיקס הוא במקרה מה שאני מבין בו. אבל באבהות גיקית העיקר הוא להיזכר במשהו אמיתי מהילדות שלך, שאותו תוכל להעביר הלאה. כיוון שהבן שלי מרגיש שגיבורי־על הם משהו שחשוב לי, הוא גם רוצה להיות בתוך זה. יש להרבה הורים נטייה להסתיר מהילדים את הדברים שמעניינים אותם, כאילו כדי להגן על הילד מפני העולם שלהם. אני מאמין בההפך מזה".

העצה של חנית כהן בעלת "קודארט" וממייסדי אתר בלוגלי

חפשו את החברים שלהם

 

"מי שגדל כגיק של מחשבים ומדע בדיוני יודע על הורות משהו שהורים אחרים לא יודעים. הוא יודע שאם הילד שלך קצת כמוך, הוא כנראה לא יהיה הכי מקובל ולא יהיו לו הרבה חברים, בלשון המעטה. כשהילדות שלי יגדלו, ייתכן שהן יימצאו באותו מצב שבו אני הייתי. אם זה יקרה, המשימה העיקרית שלי כהורה תהיה לעזור לילדות שלנו לגלות מה הן אוהבות, ולעזור להן למצוא עוד ילדים שזה מה שמעניין אותם. היום לילדים שמתעניינים בתרבות שוליים חנונית יש פסטיבל ענקי של מדע בדיוני בסינמטק, חוגי גנטיקה, ועוד מקומות וקבוצות עם ילדים בעלי תחומי עניין משותפים. ההורים שלי היו לא־גיקים, עם שני ילדים 'נורמליים', שנפלה עליהם ילדה גיקית. אני לא אלחץ על הילדות שלי בנושאים של חוסר מקובלות חברתית, אלא אעזור להן לגלות איפה הן יהיו המיינסטרים".

העצה של נמרוד הראל קוסם ואמן חושים

התרכזו בהנאה שלכם

"אני במקצועי מהנדס תוכנה. למדתי ארבע שנים, סיימתי, ולא עבדתי בזה יום. עשיתי את זה כי ההורים שלי נתנו לי חינוך פולני טוב. לימדו אותי שצריך מקצוע ביד. הרבה אנשים חושבים שמה שצריך זה מקצוע. ש'הילד ילמד עכשיו, ובסוף יודה לי על זה'. אבל לדעתי בן אדם לא יכול להיות מונע מחוסר ביטחון. וגם מה שבסופו של דבר הניע את חיי לא היה הגישה הזאת, אלא דבר אחר לגמרי: הצורך הפסיכולוגי העמוק של אבא שלי למתוח אותנו כל הזמן. מגיל נורא צעיר, לחיוב ולשלילה, אבא שלי היה עובד עלינו. מדברים קטנים כמו לגנוב לי את הצלחת כשהייתי מסתובב ועד דברים שעברו את הגבול, כמו כשהעמיד פנים שיש לו התקף לב אחרי ריצה. או פעם, כששכנע את בת דודה שלי, בת שבע, שהיא מאומצת.  הוא היה מספר לי בגיל חמש סיפורי אימה לפני השינה. והוא כל הזמן עשה את זה. זה באמת נתן לו משהו. היום אני זה שעוסק בלשחק עם אנשים ולהדהים, ועכשיו אבא שלי הוא זה שנדהם ומתוסכל. וזה מה שמיוחד בחיים שלי. אני לא אומר שכל אחד צריך להדהים את הילד שלו. פשוט, מה שצריך זה לעשות עם הילד שלך את מה שאתה אוהב באמת. מה שנותן לך משהו באמת. הרבה מבוגרים משחקים עם הילד בשביל ההנאה של הילד. אני חושב שצריך לשחק עם הילד בשביל ההנאה של עצמך. ילד יודע מתי אתה משחק ומסתכל בשעון, ומתי אתה שבוי במשחק ונהנה באמת. וזה משפיע. אני מאחל לעצמי לשחק לנצח.

"והיה עוד משהו שקיבלתי מהוריי ועזר לי בחיים, וזה שכאשר רציתי משהו ההורים שלי אולי לא תמיד נתנו לי אותו, אבל הם גם לא הפריעו לי לעסוק בו. בחטיבה הייתי ילד חנון, ועד סוף הצבא המין השני היה בשבילי משהו מסדרות טלוויזיה. כל השנים האלה שיחקתי מבוכים ודרקונים. הייתי 'שליט המבוך', זה שממציא את העולמות והסיפורים, והקדשתי לזה המון שעות, גם על חשבון הלימודים. אז בכיתה ח' ההורים שלי ראו את הילד שלהם משקיע זמן בלהיות ארכיטקט של עולם שלא קיים, במקום לצאת עם בנות וללמוד למבחנים. מדי פעם הם אמרו לי 'היום אתה לומד', אבל רוב הזמן הם נתנו לי לזרום. וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות כאב. כולם, בסופו של דבר, נחשפים לרומנטיקה ולמין השני. אם בן אדם נועד ללמוד, הוא יוכל לשפר בגרויות אחר כך. לא הלימודים והאי עמידה בזמנים הם מה שמעכב את החיים. מה שמעכב את החיים זה אנשים שמונעים מהילד שלהם לעשות את מה שהוא אוהב. כל הורה חושב שבילד שלו יש אותם החומרים שמרכיבים אותו. זו הטעות שלמזלי הוריי לא עשו. זה מה שאני מקווה לזכור".

העצה של צביקה נטר מנכ"ל הסטארט־אפ Innovid וממנהיגי הגראז' גיקס

פרקו איתם דברים

 

"בהייטק חסר הקטע של ללכלך את הידיים בשמן, לפרק גלגלי שיניים, לרתך. אבל שם מתחבא הגרעין הגיקי, שם מתחילה הטכנולוגיה והיזמות. כשהייתי בן שלוש פירקתי שעוני חשמל ענקיים שאבא שלי הביא מהעבודה. כשהבן שלי היה בן שנה וחודשיים נתתי לו לפרק מדפסות שבורות. היום, בגיל עשר, אני נותן לו מדפסת לייזר שבורה והוא מבריג בחזרה את החלקים. כשהלכנו יחד לתערוכה הוא פירק שם עין של פרה.

"הכל מתחיל בפירוק. פירוק הוא נקודת מפתח בגידול גיק. מה זה האקר? מישהו שעושה Undo לדברים. מישהו שמבין בפגרים של טכנולוגיה. משם, מהפירוק, מגיעה הבנייה.

נטר עם ילדיו עומר (מימין) ועילי. "לשמור על הידיים מלוכלכות" נטר עם ילדיו עומר (מימין) ועילי. "לשמור על הידיים מלוכלכות" נטר עם ילדיו עומר (מימין) ועילי. "לשמור על הידיים מלוכלכות"

"לא מזמן קניתי מאלטע זאכן בתל אביב שלד של אופניים ב־30 שקל, ויחד הלכנו לבונה אופניים והרכבנו איתו את החלקים החסרים. תיקנו וצבענו, ועכשיו יש לבן שלי אופניים שהוא בנה בעצמו. אחרי שהוא שמע על אבנים וקריסטלים והתחיל להתעניין בזה אמרתי לו, 'אפשר לבנות קריסטלים. כל המידע נמצא ברשת'. קנינו אבקה ב־eBay, ויומיים אחר כך הילד בנה קריסטל מטורף. העניין בדברים בא ממנו. אני לא מנסה לעניין אותו דווקא בקריסטלים או באיך מזגן עובד. הסקרנות שלו. לי רק חשוב שהידיים שלו יישארו מלוכלכות".

העצה של ירון לונדון מגיש "לונדון וקירשנבאום", חתן פרס סוקולוב למפעל חיים

אל תטרחו, ממילא אי אפשר לדעת כלום

"אני טכנופוב גמור. אני לא יודע להבריג בורג, אני לא שותף לשום רשת חברתית - זה מייגע ואין לי שום רצון להרחיב את חוג ידידיי - ואני עובד במדיום טכנולוגי, אבל כשאני מביים סרט תיעודי אין לי מושג איך להציב את התאורה.

"גם בנושאים שמעניינים אותי, וכמעט אין להם גבול, אני לרוב רק מעלעל. לעתים קורא כריכות בלבד. יש לי הלוקסוס, במסגרת עבודתי, להעשיר עצמי בלי הפסקה בידע רחב ושטחי. המקצוע שלנו הולם אנשים כמוני.

לונדון עם בתו דניאלה ואשתו המנוחה נירה. "הטיפוס המוזר הזה מ לונדון עם בתו דניאלה ואשתו המנוחה נירה. "הטיפוס המוזר הזה מ'היפה והחנון', אלכס, הוא סוג של גיבור | צילום: נמרוד גליקמן לונדון עם בתו דניאלה ואשתו המנוחה נירה. "הטיפוס המוזר הזה מ

"הסקרנות עצמה היא תכונה שאתה גדל אליה מגיל צעיר. חייתי במשפחה של אנשים משכילים. אוהבי ספר, גם אם לא מעמיקי חקר. אבי היה איש תיאטרון, אמי היתה מורה ובלשנית. אינני זוכר אותם יושבים בטלים בלי ספר ביד, או משוחחים שיחה שאין בה ממד של גובה. וכשאתה גדל בבתי הקפה של האמנים ונגרר אחרי אביך לקרוא מחזות שהוא עובד עליהם, אתה לא יכול להשתמט מקליטת ידע, וגיבור ילדותי היה שמוליק רוזן, שערך חידוני ידע ברדיו.

"בדורי, עם זאת, כל מי שבאו מבתים אורייניים היו כמוני. לא היתה טלוויזיה ולא היו מקורות מידע זולת ספרים ועיתוני נוער, וגם הילדים שמיעטו לקרוא בכל זאת קראו. בסיס הידע היה אנציקלופדיות, וכל הורה מטפח דאג שבבית יהיו האנציקלופדיות 'פלאי עולם' ו'נעורים', ואחר כך העברית. רובנו, רוב חבריי הקרובים, היו צברני ידע, וגם התחרינו. אני זוכר שחברי גדעון סמט ואני מילאנו מחברות במימרות ופתגמים בעברית ובלטינית, והתחרינו זה בזה בציטוטים. ואני לא חושב שהידענות מן הסוג הזה יצאה מן האופנה. אפילו ב'היפה והחנון' הטיפוס הרוסי המוזר הזה, אלכס, הוא סוג של גיבור.

"ילדיי הגדולים מתלוננים שכאשר באו אליי עם שאלה למבחן, אמרתי תמיד 'בואו נפתח כמה ספרים ונראה'. הם רצו תשובה קצרה, ואני הייתי מענה אותם עד שפחדו לפנות אליי. אך באופן מוזר הם גדלו להיות מאוד סקרנים. בני הגדול אורי הוא איש מחשבים שעוסק בפענוח צפנים וידען גדול בכל תחום. בתי דניאלה היא גם קריקטוריסטית, בתי הקטנה עידית היא בעלת תואר שני בביולוגיה ולומדת בלי הפסק, ובני הקטן יואב, מפיק בערוץ הספורט, הוא הדומה לי ביותר מהבחינה הזאת. הוא שואב ידע כמו שואב אבק, ומקשקש על כל מה שניתן. כל מה שהוזכר בשיחה - הוא כבר יודע עליו משהו.

"כאב לא טרחתי לעשות דבר להשכלתם, אבל הם אומרים שהיתה באוויר הבית תחושה שאם לא יגמרו שני תארים באוניברסיטה אין להם מה לדבר איתי. התוצאה, באופן משונה, היא שכולם אוהבי ספר בסך הכל. לצערי, בנכדים אני מרגיש שאני לא משקיע מספיק. איני יכול לעצב אותם, אבל אני סומך על הוריהם. הם קשובים ופתוחים, ומעניקים לילדיהם יותר תשומת לב ואהבה ממה שאני הענקתי. הייתי אדם עסוק. לא הייתי מההורים שמריצים מחוג לחוג. מה שהיה חשוב לי היה בעיקר שלא יפריעו לי כשאני ישן בצהריים.

"בתי דניאלה סיפרה בראיון שתפיסת ההורות שלה היא של אהבה והזנחה: לתת לילדים המון אהבה, בלי להריץ אותם מחוג לחוג. לפעמים היא לא יודעת איפה ילדיה ישנים בלילה, ומאמינה שאם היא תיתן להם אהבה, הם כבר ימצאו את דרכם. בני אורי הפוך. הוא פורמליסט, רוצה שילדיו ילמדו בבתי הספר הכי טובים, שילמדו ריקוד וגם פסנתר. ומה הסיכום של כל זה? הסיכום הוא שאני לא יודע כלום. לילדים שגדלים בסביבה תרבותית אולי יש יותר סיכוי להיות אנשים תרבותיים, אבל אין לכך ערובה. אין באמת סיבה לטרחה גדולה בהחדרת ידע".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

4.
there is still hope for a change
we must find our self in several rules: first we must found an asosiation and groups second we must inform all israelies that there is a dream and third we must continue to develop the dreams that we all grow up on engiuete may emarge from all around there is a geek in every soul in israel that may see life as an adventure we may found ourself now in a junction that we must deside where to go geeks will allways light the way forward
stacy metronut , central israel  |  29.12.12
1.
העצה של חנית כהן מצוינת.
בתור ילדה בני גילי לא כל כך עניינו אותי, העדפתי לשבת לקרוא ספר. אני זוכרת שאת אמא שלי זה הלחיץ. היא טיפוס מאוד חברתי, וכל הזמן דחפה אותי להיפגש עם ילדים אחרים שלא היה לי שום דבר במשותף איתם. אבא שלי, לעומת זאת, זה שהעדיף לשבת בבית ולבנות דגמים של מטוסים ורקטות, בכלל לא הוטרד מחוסר העניין החברתי שלי... כמובן שחוסר העניין הזה השתנה ככל שהכרתי גיקים אחרים מסביב. אין כמו חוויות הילדות של היצירתיות, פירוק ובניית דברים, אחר כך זוכרים את זה בגעגוע לכל החיים. חבל להפריע לילד לחוות את זה. איזה כיף לשמוע על ההורות של אנשים איכותיים כאלה. זה גורם לי לחשוב שאולי יש תקווה בעולם האלים וחסר התרבות שלנו.
27.12.12