השבוע: הבחירה הלאומית

איך שלא נסובב את מערכת הבחירות הזו, צוואר הבקבוק, כמו במשחק אמת או חובה, ייעצר תמיד על הביטחון, ומכאן הרגישות הגבוהה סביב כל מה שנוגע לצבא. צוות החשיבה של הליכוד ביתנו היה בטוח שנפתלי בנט ישלם מחיר כבד על גרסת הסרבנות שלו לפינוי יישובים, אך בנט לא רק שלא ניזוק, אלא שפליטת הפה אף חיזקה אותו. אם לפני שבוע השם נפתלי היה מוכר לכל ילד בישראל בזכות ה"סיר של נפתלי", השבוע אין ילד בימין שלא יודע שנפתלי הוא הקצין עם הכיפה הסרוגה מסיירת מטכ"ל, שידאג שראש הממשלה לא יתפתה לפנות יישובים.

במושגים של קרבות תנ"כיים, בנט קלע לנתניהו בול בפוני, אבל המטאפורה הזו חורקת לא רק משום שמה שנשאר לנתניהו מהפוני הוא שביל עם הלוואה מהצד. נתניהו, עם כל הכבוד לדוד־בנט, הוא לא גוליית הפלישתי. נתניהו הוא ראש המחנה הלאומי, וגם אם בנט ניצח בקרב קטן, הדרך לזכות כיום במלכות לא עוברת בעמק האלה אלא בכפר המכביה. מלכותו של נתניהו אחרי האיחוד עם ישראל (ביתנו) חזקה מתמיד, והמנדטים שערקו, לכאורה, לבנט ישובו הביתה אחרי הבחירות, כי הוא השותף הטבעי ביותר למחנה הלאומי.

הסלוגן "המחנה הלאומי", שמגדיר למעשה את מפלגות הימין, הוא אחד הכשלונות ההיסטוריים המובהקים של מפלגות המרכז והשמאל. הכשל הוא לא באידיאולוגיה אלא בטרמינולוגיה שהשתרשה ללא הפרעה. בעידן שבו סיסמאות הן חזות הכל, טרמינולוגיה היא לא סמנטית בלבד. ולראיה: אנשים שלא שירתו בצבא, או ששירתו בצבא בתנאים של פקידה בחצי משרה, מתהדרים בדרגות המחנה הלאומי. ולעומתם אנשי שמאל ומרכז ששירתו ביחידות קרביות ועושים מילואים 60 יום בשנה, מתוארים כלוקים בנאמנות למדינה.

ובעוד הבקבוק מסתובב, כאשר ראש הממשלה דיבר בנחרצות נגד סרבני הפקודה הוא לא הזכיר ולו במילה את השותפים ההיסטוריים שלו, שמסרבים מטעמים של שמיים לפקודה הראשונה שחייל מקבל עליו כשהוא מגיע לבקו"ם - "לעלות על מדים". שלא ישתמע מדברי ששיניתי את דעתי. אינני תומכת בגיוס חרדים לצבא. בעיניי חשוב יותר שייצאו לעבוד מאשר שישרתו בתנאים מיוחדים וישתכרו פי חמישה מחיילים קרביים. אבל כל הסוגיות האלה לא עולות כלל לדיון בערב הבחירות, משום שאין דיון ואין עימות - לא בסוגיית השירות הצבאי, לא במצבו הנשחק של מעמד הביניים, ולא בגזירות הכלכליות שייפלו על המחנה הלאומי ועל הבלתי לאומי אחרי הבחירות.

מה שיש זו תעמולת בחירות, שמתנהלת כאילו שודרה מהטלוויזיה של קים ג'ונג און. נכון שאזרחי ישראל אינם ממושמעים כמו הצפון קוראנים, אבל בלילה הם חולמים חלומות מסויטים, שארתור פילקנשטיין שותל להם בראש במשך היום. למשל, אחד החלומות הנפוצים הוא שאחמדיניג'אד מנצח את נתניהו בהורדת ידיים. בבוקר, כשהם מתעוררים שטופי זיעה, הם מגלים שהקרב עוד לא התחיל. בואו נהיה אמפתיים לעצמנו, אנחנו עם חרד. כאמור "הם מפחדים 2" יוצא בימים אלה לאקרנים. צפייה מהנה, הנהלת בית הקולנוע הלאומי.