מה יהיו נימוקי העליון לאישור התמודדותה של ח"כ זועבי לכנסת?

נימוקי החלטת בית המשפט העליון לאשר לח"כ חנין זועבי לרוץ לכנסת הבאה טרם פורסמו. כאשר יפורסמו הם לא יפתיעו. ההנמקה תסתמך על פסק הדין שאישר בזמנו את עזמי בשארה ובל"ד; על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שאישר את מועמדות זועבי בניגוד לעמדת ועדת הבחירות; על השכל והאינסטינקט הדמוקרטיים שהפגין בג"ץ בעבר בשאלה הרגישה שלפנינו – האם להדיר את הערבים מהמשחק הפוליטי.

ובכל זאת, מותר לציין לחיוב את העובדה שבית המשפט מקבל את ההחלטה על רקע ההקצנה הפוליטית של הכנסת והשיח הציבורי. ובמיוחד, את העובדה שההחלטה התקבלה פה אחד על ידי כל תשעת שופטי ההרכב. אם הימין רצה ל"ביית" לצרכיו את בית המשפט העליון, הוא קיבל – לפחות בעניין מהותי זה – כתף קרה ואחידה. בפסק הדין שהכשיר את בשארה ב-2003 היה רוב של שבעה שופטים נגד ארבעת שופטי מיעוט.

בזמנו, בעניין בשארה השתמשתי בדוגמא של מילכוד 22. בתדרוך לפני משימת הפצצה בעומק האוייב, נחרדו הטייסים מעומק חציית קו ההגנה האווירית המאיימת להפילם. אין בעיה, אמר קצין המודיעין, ניגש למפה והזיז את הקו לנקודה רחוקה ו"בטוחה" יותר. הנמשל לענייננו: קו הפסילה שהציב המחוקק בחוק יסוד: הכנסת, נתון לפרשנות בית המשפט העליון. ועדת הבחירות סברה שזועבי חצתה אותו, בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. הדיון האמיתי הוא לא בראיות, אלא במיקום הקו. ואת הקו אפשר להזיז.

וכשהיועץ המשפטי לממשלה מזיז אותו, הוא מוציא לשופטים את הערמונים מן האש. כשהיועץ כותב על כך שאין "מסה ראייתית קריטית" לבסס עילת פסילה, או שישנן "ראיות משמעותיות ומטרידות במיוחד, המתקרבות לגבול האסור", הוא קובע שזועבי מצוייה עדיין בצד הלגיטימי - של המשחק הפוליטי ושל סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, שפוסל מועמדים ורשימות שתומכות במאבק מזויין במדינת ישראל או את שלילת קיומה כמדינה יהודית

השופטת טובה שטרסברג-כהן שהובילה את דעת המיעוט לפסילת בשארה, כתבה כי "מן הראיות שהובאו בפנינו עולה באופן ברור ומשכנע...כי ח"כ בשארה ובל"ד תומכים במאבק מזוין של ארגוני טרור נגד מדינת ישראל". שופטי הרוב שעיינו באותן ראיות ממש סברו שהדמוקרטיה הישראלית ועקרונותיה - הזכות להיבחר, חופש הביטוי, זכותו של המיעוט הערבי לייצוג – יכולה לשרוד את בשארה. והיום, פה אחד, החליטו השופטים שהדמוקרטיה הזו חזקה דיה כדי לשרוד גם את זועבי.

מדובר בהחלטה שהרכיב הציבורי-אידיאולוגי שלה מתחרה בזה המשפטי. הערכת הראיות ביחס לשאלה אם הן חוצות את רף הפסילה ואת "המסה הקריטית" הנדרשת לפי סעיף 7א היא סובייקטיבית יותר מאשר אובייקטיבית.

הכנסת שלא רצתה את בשארה, והיום את זועבי, חוקקה את המגבלה שבחוק היסוד. בית המשפט העליון, בהנהגת הנשיא אהרן ברק (שכתב את פסק דין הרוב בעניין בשארה) פסל את ראיות הפסילה של ועדת הבחירות. מאז התמקדה הכנסת בשינוי פניו של בית המשפט העליון, כשהיעד העיקרי הוא גימודה של מורשת ברק. המאבקים ל"המלכת" גרוניס, למינויו של השופט סולברג, להשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, נחלו הצלחה בלתי מבוטלת. אבל, כשחזרה שוב לסדר היום שאלת בשארה, בדמותה של זועבי, התברר שבית המשפט העליון לא זנח את המורשת ההיא. בעניינים אחרים אפשר לזהות נסיגה ואפילו מבורכת באקטיביזם השיפוטי, אבל בשאלה הדמוקרטית הרגישה, זכתה מורשת ברק לניצחון מוחץ של 0-9.