חקר ביצועים: הבדיחה של אובמה

אובמה - בבדיחה על כולנו

המונח "צוק פיסקאלי", שטבע לפני שנה יו"ר הבנק הפדרלי המרכזי בן ברננקי, כיכב השבוע בראש הרשימה השנתית של מונחים שיש להכחיד בגלל "שימוש שגוי, שימוש יתר או חוסר יעילות", על פי אוניברסיטת מישיגן. למקום השני התברג "זהירות ספוילר", מה שמלמד משהו על הדמיון בין הצוק לסרטי המתח. נשיא ארצות הברית ברק אובמה לקח את החלטת אוניברסיטת מישיגן ברצינות, ובערב הסילבסטר בחר לארח אזרחים בבית הלבן ולהריץ איתם בדיחות, בעוד בכירי הסנאט מתכתשים בניסיון למנוע צניחה חופשית בחצות. סרט המתח הזה עדיין לא נגמר - מעבר לפינה אורבת תקרת חוב שתוקפה יפקע בחודש הבא - אבל בהחלט אפשר לתפוס טרמפ על הקלילות של אובמה, להתרווח עם פופקורן ולהפנים שהצוק הזה הוא בעצם פארסה פוליטית אחת גדולה.

תמר טוניק

הבית הלבן. סרט המתח לא נגמר | צילום: שאטרסטוק

מה אפשר ללמוד מהצוק?

מאחורי מחול השדים סביב הצוק הפיסקאלי עמדו הקלות מס שניתנו במשבר של 2002 ותוקפן פג בסוף 2012. בסופו של דבר תוקפן של רוב ההקלות אמנם הוארך, אבל עצם קיומו של תאריך תפוגה אוטומטי אפשר לנשיא ארצות הברית ברק אובמה לממש את תוכניתו להכביד את המס על העשירים. כדאי ללמוד מהאמריקאים: קל יותר לבטל הקלות שמוגבלות מראש בזמן. אצלנו זה יכול היה להועיל בשלל דוגמאות - פטור ממס בקרן השתלמות, פטור ממע"מ על ירקות ופירות, הפטור ממע"מ באילת. הטבות ששרי האוצר מנסים לבטל כבר שנים, אבל הפכו לפרות קדושות שאיש לא מעז לגעת בהן גם בעתות מצוקה כמו זו. לו ההטבות היו מראש מוגבלות בזמן, לפחות היה מתקיים דיון על נחיצותן כשמועד התפוגה היה מגיע.

גבי קסלר

בדש נמנע מהבעיה

בית ההשקעות פסגות בראשות חגי בדש הכריז השבוע על אמנת המעורבות המוסדית, שברוח האקטיביזם המוסדי הפכה את עקרונות הטיפול בהסדרי חוב למצגת נאה. זה מהלך יפה, אבל עדיף היה להשקיע את האנרגיה בחשיבה מחודשת על מה עושים בבתי ההשקעות לפני ההסדרים, לא אחרי. אמנם נוח לתלות את אשמת הסדרי החוב המרובים במנהלי החברות ובבעלי השליטה ולהבטיח להכניס את הסוררים לרשימה שחורה. הרבה יותר קשה להיזכר בתשקיפים שלא בדיוק נקראו, בנכסים בחו"ל שלא נבדקו ובניגודי האינטרסים שהועלמו. אימוץ ויישום כללים נוקשים יותר למתן אשראי, בדומה לנהוג בבנקים, עשויים להפוך חלק גדול מסעיפי האמנה החדשה של פסגות למיותרים, ובעיקר לשמור טוב יותר על הכסף שלנו.

סופי שולמן

חגי בדש. נוח לתלות את הסדרי החוב בבעלי החברות | צילום: נמרוד גליקמן

יצחקי כובס החוצה

החוזה של פרופ' שלמה יצחקי כסטטיסטיקאי הראשי של ישראל הסתיים לפני שנה וחצי, עם הגיעו לגיל 67. מאז הוא הוארך מדי שלושה חודשים, לבקשת משרד ראש הממשלה. השבוע, רגע לפני שהוריד את תחזית הצמיחה של ישראל, נגמרו ההארכות ויצחקי הודח מתפקידו באופן מיידי. באימייל, בלי שהות להתארגן, בלי חפיפה למחליפו. יצחקי לא היסס להביע את דעתו ולתקוף את מידת שיתוף הפעולה והשקיפות של משרדי הממשלה, וערב בחירות הדרך העקומה שבה הודח נקשרה אוטומטית לקו הביקורתי שלו. ראש הממשלה מיהר להתנצל, מקורביו הכחישו קשר לביקורת ונאחזו בטענה שבכל זאת, כהונתו כבר הסתיימה והגיע זמן פרישה. מידת הרצינות של הטענה הזאת הובהרה כשהתברר שהמחליף, פרופ' דני פפרמן המוערך, מבוגר יותר מיצחקי הפורש. לא משנה כמה הם עושים את זה, בלשכת ראש הממשלה עוד לא למדו שגם לכבס צריך לדעת איך.

נעמה סיקולר

יצחקי. הודח מיידית | צילום: אלכס קולומויסקי

פפרמן - הזדמנות לתיקון היסטורי

הדרך שבה נפרדה השבוע ישראל מהסטטיסטיקן הראשי שלה פרופ' שלמה יצחקי היא אמנם לא ראויה, אבל היא לא הסיפור. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא גוף חיוני לתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, ולמרבה הצער היא גוף אטי מדי שפועל במתודות ישנות מדי ואוסף נתונים חלקיים מדי. לא תמיד זה באשמתה. לפעמים זה בגלל משרדי הממשלה, שלא מעבירים ללמ"ס נתונים שנמצאים בידיהם מחשש לפגיעה בפרטיות, למשל נתונים מפורטים מרשות המסים על רכישת דירות בזמן אמת. לפעמים זה בגלל השטחים המתים־היסטורית שלה, אלה שהלמ"ס לא נכנסת אליהם, כמו שוק ההון הישראלי. כניסתו של הסטטיסטיקאי החדש פרופ' דני פפרמן היא הזדמנות לנער את הלשכה ולהפוך אותה לגוף המשפיע והחשוב שהיא אמורה להיות, זה שמנתח נתונים באופן מיידי, מנגיש אותם לציבור ולמנהיגים ומרכיב את תמונת המצב האמיתית של הכלכלה והחברה הישראלית.

שאול אמסטרדמסקי

המלצות על מניות - רק לא לקנות

זה שבוע התחזיות הגדול. השנה החדשה מעוררת באנליסטים, מנהלי השקעות, אתרים וכלי תקשורת מסודרים צורך להמליץ לקהל הרחב "איזה מניות לקנות ממש עכשיו". למרבה המזל, זה גם שבוע הסיכומים הגדול. באחד מערוצי הטלוויזיה התקיים השבוע פאנל שבו מומחים פרסו את המלצותיהם למניות בשנה הקרובה, והעזו לבחון את המלצותיהם משנה שעברה. התברר שהיחיד שהתחזית שלו קלעה בול היה המנחה. עוד הוכחה לכך שהמלצה היחידה שהיא מבוססת באמת היא לא להקשיב לאף המלצה.

גלית חמי

נחמה, צא מזה

הגישה הניהולית הצומחת של השנים האחרונות גורסת כי החברה צריכה לדאוג לכל מחזיקי העניין שלה - ספקים, לקוחות, עובדים ועוד - ולא רק לבעלי העניין. למרבה הצער, היא עוד לא חלחלה לכל החברות ולכל המנהלים הוותיקים. חלקם עדיין דוגלים בגישת "בואו ניקח כמה שיותר מהחברה ונשאיר כמה שפחות לכל השאר". גם אם החברה קורסת. זניט, למשל. בעלי המניות שלמה נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, גיורא עופר, לשעבר מנכ"ל דיסקונט, ובוריס קרסטני, לוביסט צמרת, מחזיקים בחברה שחייבת 2 מיליון שקל לעובדים. בשבוע שעבר ביקשו 14 העובדים מביטוח לאומי לקבל תשלום על משכורות שלא שולמו. עכשיו הם יקבלו אותן מהמדינה, מכספי ציבור. לא חלילה מכספם של הבעלים שהרוויחו עשרות מיליוני שקלים. כי למה שהם ייקחו אחריות ויסתכלו על התמונה העסקית הרחבה אם אפשר לחמוד עוד קצת ולגרום לכולנו לשלם על הכישלונות שלהם?

גולן פרידנפלד

נחמה. לא נושא באחריות | צילום: צביקה טישלר

הדיור הציבורי - בטריק אכזרי

בעוד משבר הדיור של מעמד הביניים הולך ותופס מקום במערכת הבחירות, הדיור הציבורי - זה שמיועד לאוכלוסיות החלשות ביותר, זה שנזקק לרפורמה דרמטית ומיידית - שוב נשאר מחוץ לדיון. מתחת לרדאר הציבורי קורים שם דברים חמורים.

כך, למשל, בימים האחרונים קיבלו דיירים, כולם עניים מאוד או נכים מאוד, מכתבים המודיעים על העלאה של מאות אחוזים בדמי השימוש החודשיים שהם משלמים למדינה. העלאת המחיר הזאת אוטומטית, וכדי למנוע אותה דורשת המדינה מאותם דיירים לדווח לה בכל שנה מחדש שהם עדיין עניים ונכים. כבר התרגלנו להתנהלות כזו בקרב חברות מסחריות, שנוהגות לנצל את מי ששכחו לעדכן את החבילה בתום תקופת ההתחייבות, אבל כשהמדינה מנסה את התעלול על האזרחים החלשים ביותר שלה - זו כבר התעמרות של ממש.

שי פאוזנר